"אתה פשוט מתכוון לוותר על הכל?" "לוותר על מה? מה כבר יש לי בחיים המסריחים האלה חוץ מכאב. כאב עמוק שלעולם לא פוסק. אחד כזה שמקשה על הנשימה כל פאקינג שניה ביממה!" הוא צורח, וזאת הפעם הראשונה. "יש לך אותי!" אני בוכה. "מה איתי?!" "את... מגיע לך טוב יותר ממני."

"אני לעולם לא אהיה שלך ." "את כבר שלי , אני הבוס שלך אם אני זוכר נכון." "אתה הבוס שלי וככה תישאר , תתרחק מחיי הפרטיים הם כבר לא ענייניך! ואין לך שום זכות לומר לי מה לעשות." הוא אחז אותי מעורפי ומשך לכיוונו . הוא הצמיד פניו לשלי, אבל לא נגע . נאבקתי באחיזתו הנוקשה. "את פנית אליי וביקשת עבודה , אני הענקתי לך את ההזדמנות הזאת . מילה אחת ממני ואף מועדון לא יכניס אותך אליו. אז אם אני אומר לך לקפוץ , את שואלת אותי כמה גבוה !" הוא נהם. מצליחות לנחש מי הדמויות ? ****זהו ספר המשך ישיר לספר הקודם שלי , כניעה מתוקה . אבל אפשרי לקרוא אותו גם מפה , פשוט זה פחות כייף .**** ++++אנחל-הבן של דמיאן ואליסיה . נואה-הבן של פביאן וטיילור. לאו- הבן של פיירו וג'יין . רפאל- הבן של דראקו ולונה. ניקולס- הבן של של רוסו וליז קיארה-הבת של דראקו ולונה. היילי-הבת של פיירו וג'יין. אדל- הבת של דמיאן ואליסיה.++++ ספר זה מכיל תכנים אלימים פיזית ומילולית , מיניים, אונס והרבה מאד מתח.

"לא. אני לא אשרת אותם. אני מעדיפה להתמודד נגד כל אבירי הצבא האפור ולא לשרת אותו!" היא צועקת על בראנט. אני נעצר במקומי ומחכה לראות עד לאן המורדת הקטנה שלי מתכוונת לקחת את זה. "זה לא נתון לבחירתך. כמו שאמרתי זה ציווי של הוד מלכותו." הוא אומר ומנמיך את פניו לשלה בהתגרות. היא מסירה את הסינר ומפזרת את שיערה שגולש על גבה בגלים יפיפיים. היא נעמדת על קצות אצבעותיה כדי להגביה את עצמה ומביטה לעיניו של בראנט "אז שהוד מלכותו ישרת את עצמו." היא מדגישה את מלותיה בתגובה להתגרות של בראנט, מסתובבת ויוצאת אל הגנים. בראנט ניראה אבוד ואני לא מצליח להחזיק את עצמי ופורץ בצחוק. בראנט מרים את ידיו "משהו מצחיק אותך וויליאם?" הוא נוהם בתסכול ואני ממשיך לצחוק ללא שליטה. "אתה יכול להילחם נגד שישה אבירים במקביל אבל נראה אבוד כשילדה קטנה צועקת עליך." כואבת לי הבטן מצחוק ובראנט לא נראה מרוצה מהעניין. "מה עכשיו? שאלך אחריה?" הוא שואל כשאני מצליח להירגע. "תעלה אותה לאגף שלי, אחכה לכם שם ואבהיר לה את יחסי הכוחות בין מלך ושפחה." אני מרצין. מכיל: תכנים מיניים, אונס, תקיפה מילולית, תקיפה פיזית, אלימות.

"יש לך משהו להוסיף? כי אני אשמח להוסיף לך עוד שני עיקופי שחייה מסביב לספינה." אני מנידה בראשי לשלילה. "בלעת את הלשון? תעני במילים! יש לך משהו להוסיף?" הוא מרים את הקול. "לא." אני משיבה מלחישה. הוא מחייך חיוך מבשר רעות ומסתכל על כל הצוות. "אתם יודעים מה קורה כשמישהו מהצוות עונה בצורה לא מכבדת... נכון?" הוא שואל וכולם נאנחים בתסכול. עצבנים עליי. "קדימה! כולם לעלות על מדי שחיה. נתחיל בעונש של שלושה עיקופים." "אבל... מה עשיתי?" אני באמת לא מצליחה להבין. הוא מסתכל על אחד מחברי הצוות, "תאיר את עיניה." "כשהקפטן שואל שאלה, משיבים בתשובה של כן קפטן, או לא קפטן. כבוד." אני שונאת את הקפטן. אני שונאת את המפקד המחורבן שלי!

"את תשבי כאן. על הברכיים." "עד מתי?" "עד שאני אחליט שזה מספק אותי." נהמתי עליה. גררתי כיסא והתיישבתי מולה כך שפניה פונות לכיווני וידיה מאחורי גבה. היא נשארה כך בלי לזוז במשך דקות ארוכות. מדיי פעם שמעתי אותה בולעת את רוקה בקול. לאחר יותר משעה היא החלה להזיע. פניה היפות נרטבו והלהבות באח שבער השתקפו בהן. "אני צריכה מים." היא לחשה, "בבקשה." היא העבירה את לשונה על שפתיה. התרוממתי ולקחתי מהשולחן כוס מזגתי לתוכה מים קרים הותיישבתי שוב על הכיסא מולה. היא הרימה את עיניה אליי מסתכלת על על כוס המים בידי. שתיתי ממנה מעט וקרבתי לשפתיה. היטתי אותה מעט כדי שתוכל להרגיש מהמים על שפתיה וברגע שהם נגעו בשפתיה משכתי את הכוס ממנה ושפכתי אותה על ראשה. ** מכיל שפה גסה, אלימות מילולית ופיזית, קטעים מיניים מפורטים.

חמישה אחים ולא מדם. הדבר היחיד המשותף לנו הוא שאנחנו מגיעים מבתים הרוסים ואת כולנו אימץ איש אחד לביתו. שופט של בית דין גבוה לצדק. מהאליטה הישראלית. או לפחות, ככה הם קוראים לעצמם. אבל אף אחד לא יודע שהאנשים שאמורים להיות שומרי הסף של החוק, לא רק מפרים אותו אלא גם עושים פשעים נגד האנושות. בהתחלה היינו בטוחים שמצאנו סוף סוף בית חם אבל מהר מאוד גילנו שהגיהנום הוא מקום שנמצא בכדור הארץ והשם השני שלו זה בית משפחת גולדברג. אני הגעתי לכאן ראשון והבטחתי לעצמי שאגן על כל אחד מהאחים שלי. הם לא הדם שלי, הם הרבה יותר מזה. אזהרת טריגר: ספר זה מכיל הרבה טריגרים שלא אפרט בגלל ספויילרים אבל תיזהרו בקריאה שלו.

"אם אתן לך אקדח דרוך, את תירי בי?" הוא שואל בקול אדיש. אני יודעת מה יקרה אם את לו תשובה חיובית. ראיתי מה קרה לאלה שהוא שאל לפניי. "ל-לא." אני לוחשת. "את משקרת." נכון. אבל גם אם הוא חושב כף הוא לא יהרוג אותי. החוק המעוות שלו של 'הקם להורגך...' מחייב אותו להיות מאויים ממני כדי להרוג אותי. "ומה אם אגיד לך שאת שאר החיים שלך את תעבירי תחת מרותי?" הוא שואל. "א-אצל האיטלקים ק-קוראים לראש 'קאפו', אז יחי הקאפ-פו החדש." ספר המכיל טריגרים בעיקר של אלימות

"פעם הרגשת שכל מה שאת נוגעת בו הופך לאפר?" "לא אפר, אבק." "אצלי זה אבק שריפה."

"אני מכיר אותך." אני לא עונה לזה. "תסתובבי ותסתכלי עליי." הוא פוקד ואני שומעת את הצעדים שלו בעקובתיי. אני לא מסתובבת. "לילי?" אני עוצרת למשמע שמי. הוא מזהה אותי? פאק. ברור שכן. "לילי? זאת את! מה את עושה כאן לעזאזל?" הוא נעמד מולי ואני לא מרימה את עיניי מנעלי הספורט שלו. "תסתכלי עליי." הוא מבקש שוב ואני מרימה אליו את עיניי. "מה את עושה פה?" "לא קוראים לי לילי. קוראים לי רוז." אני משקרת לירוק של עיניו.

"בואי איתי, אני אוציא אותך מכאן." הוא מושיט את ידו לעברי. "אני לא יכולה! ברגע שהוא יתפוס אותי..." אני אפילו לא יכולה להשלים את המשפט. "הוא לא." "אתה לא יכול להבטיח את זה." "אני כן." "הוא ראש של כנופייה רצחנית. אפילו השוטרים מפחדים ממנו." אני מנסה להסביר. הוא צוחק, "אני רצחני יותר. והשוטרים מפחדים ממני יותר." אלוהים אדירים. עם מי הסתבכתי?