מאור גלמן אני לא נוהג להתנצל על מי שאני. לא על האופן שבו אני מדבר, לא על הבחירות שעיצבו אותי, ולא על הנטייה להרחיק אנשים עוד לפני שהם מתקרבים יותר מדי. יש תחומים שאני לא מאפשר לאיש לחדור אליהם - המשפחה שלי, העבר, וכל מה שעלול לערער את האיזון היחיד שנשאר לי. ואז היא מגיעה. ענהאל מזרחי. דתייה, בדיוק כפי שאני הייתי פעם, עקשנית, משוכנעת בצדקתה באופן בלתי מתפשר. אנחנו לא מסתדרים, לא חולקים אותו עולם, ובכל זאת, בפעמים היחידות שאני רואה אותה כשאני חוזר מהצבא, היא היחידה שנשארת לי בראש. זו שמצליחה להוציא אותי מאיזון, ולסרב להיות עוד מישהי שלא אכפת לי ממנה. ענהאל מזרחי אני רק רוצה ללכת בדרך הנכונה, להיות נאמנה לעצמי ולאלוקים, גם כשהמשמעות היא בדידות וריחוק מהקרובים אליי. במיוחד כשסביבתי מסרבת לראות אותי כפי שאני באמת. התרגלתי לכך שאני לא מתקבלת בעיני אחרים, אבל מאור גלמן, החייל מהדירה ממול - לוקח את זה רחוק מדי. ציני, עוקצני, חצוף, וכל מה שאני משתדלת להתרחק ממנו. אנחנו הפכים גמורים, וברור שאין בינינו מקום לחיבור אמיתי ונשמתי כפי שאני רוצה. ועדיין, כשאני לידו, מתווכחת איתו כמעט על כל דבר קטן... הוא מעורר בי רגשות אסורים שלא אמורים להשתלט עליי כך.