eliaykhsin
יערה: עד התאונה חיי היו פשוטים ושקטים. ואז, ברגע אחד, הכול השתנה. איבדתי את אימא שלי, ואיתה גם את התחושה ברגלים. בזמן שילדים אחרים רצו, קפצו וצחקו, אני למדתי לעמוד מהצד ולהביט. הימים שאחרי התאונה נמרחו בין קירות בית חולים, בין ריחות וחיטוי ולילות של ארוכים של כאב ושאלות- עד שהגיע הבחור שהחזיר אל חיי שביב של תקווה.
עומרי: מאז שהלב של אחותי התקפל אל תוך עצמו והפסיק לפעום, האור כבה בחיי הצחוק נעלם, והעולם איבד צבע ואז פגשתי אותה- את יערה. בעיניה הירוקות היה משהו שפרץ את החומות שבניתי סביב הלב שלי.
הן פילחו את נשמתי בשקט, בעדינות ומאותו רגע- חיי החלו להשתנות.