אני יודעת מה זה לפחד. פחד משתק, כזה שמקפיא את הריאות וגורם לך לצרוח, פחד שמרגיש כאילו לא יירגע לעולם. פחד שמלווה אותך במשך שעות ולא גורם לך להמשיך בחיים שלך. פחד שגורם לך לפגוע בעצמך. אני יודעת מה זה לפחד, הפחד לא עוזב אותי, הוא בתוכי, בתוכי כבר שנים. פחד שאני לא יודעת אם אפשר להוציא החוצה. עיניי נפתחו ברפרוף, הצצתי בשעון התלוי מעל המיטה, 6:45, כמעט שעתיים לפני כולם. כמו תמיד. לא יכולתי לשאת את הזמן הזה לבד עם עצמי. השריטות בידיי וברגליי כבר לא דיממו. קמתי מהמיטה, סידרתי אותה, בין קפלי השמיכה מצאתי את הטלפון שלי, שלוש שיחות שלא ענו מאמה, וחמש עשרה הודעות, התיישבתי על המיטה וראיתי שההודעות היו בנוסח המוכר, אותן מילים מוכרות שצבטו בלב בתגובה להודעה שהיא לא הייתה אמורה לראות. אבל היא תמיד ראתה. היא תמיד ידעה. היא ידעה מה עברתי. כי עברתי אותו בגללה. גם שנים אחרי שסיימתי בית ספר היא המשיכה. המשיכה לשבור אותי, להרוס את כל מה שהרכבתי מחדש. כל הזכויות שמורות לענבר מלכה. אין להעביר, לסרוק, לצלם, להעתיק או לעשות כל שימוש אחר מכני או אופטי בחומרים שבספר. העבריין חשוף לתביעה!