"אני מכיר אותך." אני לא עונה לזה. "תסתובבי ותסתכלי עליי." הוא פוקד ואני שומעת את הצעדים שלו בעקובתיי. אני לא מסתובבת. "לילי?" אני עוצרת למשמע שמי. הוא מזהה אותי? פאק. ברור שכן. "לילי? זאת את! מה את עושה כאן לעזאזל?" הוא נעמד מולי ואני לא מרימה את עיניי מנעלי הספורט שלו. "תסתכלי עליי." הוא מבקש שוב ואני מרימה אליו את עיניי. "מה את עושה פה?" "לא קוראים לי לילי. קוראים לי רוז." אני משקרת לירוק של עיניו.

"פעם הרגשת שכל מה שאת נוגעת בו הופך לאפר?" "לא אפר, אבק." "אצלי זה אבק שריפה."

. "אני בסך הכל זונ-" אני לא מספיקה להשלים את המשפט והוא תופס במותניי ומושך אותי אליו. צעקת הפתעה נפלטת ממני ואני מחזיקה בכתפיו. "תפסיקי לקרוא לעצמך ככה." הוא פוקד. "אבל זה מה שאני!" "לעזאזל רהב!" הוא ממש צועק ואני מסיטה מבט ממנו, לא מסוגלת לפגוש את מבטו. "אני זונה," אני לוחשת את האמת, זאת שהוא מתכחש אליה, "ואתה... אתה שי נובן, אתה מנהיג. יש לך אחריות, חובה לעם הזה. איך אתה חושב שזה יצטייר אם ידעו שאתה עכשיו נמצא עם זונה? שנינו יודעים שאני לא ראויה לך. אז לא משנה מה הכוונות שלך לגבי, תשכח מהן."

"אתה פשוט מתכוון לוותר על הכל?" "לוותר על מה? מה כבר יש לי בחיים המסריחים האלה חוץ מכאב. כאב עמוק שלעולם לא פוסק. אחד כזה שמקשה על הנשימה כל פאקינג שניה ביממה!" הוא צורח, וזאת הפעם הראשונה. "יש לך אותי!" אני בוכה. "מה איתי?!" "את... מגיע לך טוב יותר ממני."