זאת תחושה נוראית. שכובלים אותך ומרתקים אותך למקום. לוקחים לך את היכולת לשלוט על עצמך. לוקחים לך את האנושיות. דורכים עליך. מכים אותך. אתה מנסה להילחם אבל אתה חלש. שחזרתי הביתה אחרי שנתיים. הכל השתנה. אחותי, הקשר שלי עם הוריי. ובמיוחד תומס. הוא כל הזמן מנסה להתקרב רק שהוא לא מבין שאני לא מסוגל. עמוק בפנים אני יודע שאני זקוק לעזרה. מעולם לא קיבלתי אותה. ברחתי ממנה. אולי בגלל זה אני כזה דפוק. אני כבר לא הצ׳ארלי שכולם מכירים ואוהבים אני משהו אחר לחלוטין. (הסיפור הוא המשך על צ׳ארלי הבן של ניקי ואמה. מ- ביום שתעז) *לא חובה לקרוא קודם את ביום שתעז אבל תמיד מומלץ.* **כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**

**הספר הוא המשך ל- (תאהב אותי?) תודה על כל התמיכה בסיפור הראשון. סת׳ חזר. הוא חזר בשבילי , חזר מהמתים. עכשיו אני יודע יותר ואני מבין למה התכוון שלא רצה להיות איתי. הוא רק ניסה להגן עלי. אבל הוא טעה. אני לא זה שצריך את ההגנה, זה הוא שצריך אותה. אז אני אעשה הכל כדי שהוא ישאר לצידי. כי אני לא מוכן לאבד אותו שוב לעולם. **כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**

לא הייתי צריך לנשק את סת׳. הייתי צריך להישאר בתוכנית ההתעלמות שלי. מעכשיו גם ככה התעלם ממנו והוא ממני. ״פאק !״ פלטתי משפתיי לא מאמין למה שקרה. נכנסתי למקלחת עוטף את עצמי במים. נושף ומתיז אותם לכל עבר. והוא רק ביקש את המספר שלי , אני חתיכת לוזר. אסור היה לי לעשות זאת. קולין הבהיר לי רק היום כמה כדי לי להתרחק ממנו. הוא בטח רק שיחק בי השתעשע קצת. עצמתי את עיניי נותן למים לטשטש את הדמעות שזולגות. הוא לא היה צריך להתייחס אליי ככה זה גרם לי לטעות כלכך. אני כועס, כועס על עצמי ועליו על שנתן לי לחשוב כלכך מעבר. אוסטין הוא נער תמים וטוב ההפך הגמור מסת׳. ששניהם נפגשים זה היה נראה כמו סתם מקריות. אבל זה לא היה מקרי ממש לא. אוסטין הבין זאת , הוא ידע שסת׳ מושך אותו אליו. סת׳ לא בשבילו, כולם ידעו זאת. הוא ידע זאת בעצמו אבל משהו קרא לו. והוא לא יכל להתעלם. **כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**

בסיפור שלי יש המון דברים. כאב, בגידה, אהבה אבל בעיקר כאב. והמון ממנו. כל כך כואב לי. החיים שלי הסתובבו להם רק בגלל דבר אחד. ומסתבר שהכל היה שקר. החיים שלי נהרסו רק בגלל השקר הזה. אף אחד לא האמין לי. אף אחד. פשוט נטשו אותי, זרקו אותי כמו שזורקים זבל. ועכשיו אני פשוט צריך להיתקע עם האנשים האלה, האנשים שעזבו אותי. אבל אני שמח. אני שמח שאני לא זוכר אותו. לא מגיע לו שאזכור, לא אחרי שלא האמין בי. הוא היה צריך, לפחות הוא. או לשאול אותי, לברר... אבל לא. עכשיו הוא מתחרט. אבל עכשיו זה מאוחר מידי. הסיפור שאני הולך לספר לכם הוא לא סיפור פשוט הוא כואב. אז אני מזהיר כבר מעכשיו. **כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**

הוא היה המפקד שלי, הדמות הצבאית הראשונה שראיתי כשנכנסתי למערכת הזאת ושנאתי אותו. הוא חשב שהשמש זורחת לו מהתחת וזה שיש לו דרגות הופך אותו למלך העולם. אבל יכול להיות שטעיתי? יכול להיות שלא ראיתי נכון את מי שהוא באמת? הוא היה החייל שלי, הטירון שחשב שהמערכת הזאת היא קייטנה אחת גדולה ואיזה סוג של בדיחה. הוא ניסה לבדוק את הגבולות שלי ולהוציא אותי מדעתי ולהזכיר לי את הסיבה למה לא רציתי להיות מפקד על טירונים. אבל עם הזמן הבנתי שהוא אחר, שמסביב יש סיפור שגורם לו להיות כזה. יכול להיות שזה פשוט חומות שהוא בנה? יכול להיות שהוא עושה את זה בכוונה כדי להכחיש את המציאות שמחוץ למסגרת? עומרי אזולאי: הוא גדל בתנאים קשים, להורים שלו לא היה איך לסגור את החודש והמצב הדרדר כשאבא שלו נפצע במלחמה ונשאר עם פוסט טראומה ובעקבות זאת הפך לאלכוהוליסט ומסומם. אמא שלו נכבתה עם השנים עד שכבר הייתה כזרה לעומרי וכל מה שנשאר לו היה אחיו הקטן שהוא היה צריך לגדל. תומר שלו: הוא התגייס לצבא הכי מוקדם שיכל כדי להתחיל חיים חדשים, הוא נלחם והשתתף במבצעים ופעילויות עד שאיבד את החבר הכי טוב שלו והאדם שהיה כמו אח עבורו. עכשיו הוא הוכרח להיות מפקד על טירונים או שהוא יהיה מודח מהיחידה בעקבות טראומה ולכן אין לו ברירה אלא לנסות לעשות את המרב מכך.