סיפור חדש, כתיבה חדשה שלי, מקווה שתאהבו. אל תפסלו על הפרק ראשון או שני, אולי רק מהשלישי;) כמובן אשמח לשמוע את דעתך לאורך הפרקים, מה אפשר לשפר או שזה באמת כמו שאני מדמיינת את זה-חלום. ****** הוא -לוחם, בודד, מגיע לשכונה קטנה בירושלים, בבניין ישן , חמש קומות. הוא קומה חמישית. כזה שלא מדבר , לא כשלא צריך, שומר מתוך אינסטינקט, לא פותח רגשות, לא נותן לעצמו להיסחף, רק נוכח בצד . היא -בחורה עדינה, אבל אי אפשר לא לשים לב אליה. מלאה נוכחות ואנרגיה. תמיד מסודרת, גם אם היא רצה אחרי אחיה הקטן , וגם אם היא עובדת בחנות בשדרה . גרה עם משפחתה הגדולה בבניין הישן, קומה ראשונה. היא מלאה בחום, משפחתיות, בישנות טהורה, ולב ענק. מקלט אחד, בין קומה אחת לקומה חמישית. אזעקות. לבבות רועדים. וחיים לא פשוטים, שאולי אחד לצד השני ....זה בדיוק מה שמשלים.

אוליביה קסם תמיד מגיע עם מחיר. כך אדון מאיירס, ליצן הקרקס האהוב ביותר בבריטניה והאב המאמץ שלנו תמיד אומר. החיים בקרקס הם גיהינום. כשאורות הזרקורים נדלקים כולנו מחייכות, מספרות לעולם שקר עטור בתלבושות מנצנצות ואיפור זוהר. אך כשהאורות כבים הבגדים נקרעים והאיפור יורד בדמעות. אדון מאיירס מוריד את מסכת הליצן וחוזר להיות המפלצת ממנה מורכבים הסיוטים שתוקפים אותי בלילה. האורחים שלנו הם לא אנשים תמימים שמתעניינים בקסם אלא במה שיש לקסם להציע. באותו נשף מסיכות עיניי קרח כחולות ננעצו בי מבעד למסכה שחורה. עשיתי טעות כשיישרתי אליו מבט בחזרה. טעות אחת הובילה לפחד הכי גדול שלי להתגשם. נמכרתי לאדון. קלייד הם קוראים לי צ'ייס. הרודף. הייתי ילד כשאבי הותיר אותי ירוי ומדמם ביערות השלג בסיביר. בעודי מדמם על השלג הקפוא ילדה בעלת עיניי זהב שובות-לב הופיעה בהזיותיי. היא החזיקה אותי בחיים עד שלהקת זאבים מלאת חמלה נתקלה בי ונתנה לי הזדמנות. במשך חודש ימים בחברת זאבים הפכתי להיות הגבר שאני היום. רודף. צורר נשמות. משליט המוות בעולם. במשך שלושים שנה חיפשתי אחר הנערה בעלת עיניי הזהב. כעת מצאתי אותה ולעומת להקת הזאבים שריחמה על הילד הפצוע באמצע היער המושלג, אני אטרוף כל חתיכת בשר מנשמתה.

-הושלם- "היא בת 18, הוא בן 30 גרוש עם ילד שני שכנים שונים לגמרי. אבל כשהיא מסכימה לשמור על הילד שלו, כללים נשברים ורגשות עולים. האם ההבדלים ביניהם יפרידו או יחברו אותם?" *פער גילאים *בייביסטר *תוכן אלים/התעללות

יסמין פרח, בת 18, תלמידה ממוצעת. צינית. ששונאת שאומרים לה מה לעשות. היא בטוחה שהשנה האחרונה שלה בתיכון תהיה משעממת כמו כל שנה. אבל כשמורה חדש למתמטיקה מגיע לתיכון, כולם מתאהבים בו בשנייה. חוץ מיסמין. היא לגמרי שונאת אותו... בעיקר את עצם העובדה שאין לה סיכוי לגשת לבגרות. בלעדיו. #1 ספרות לנערות

שיעור אחד בשבוע. שנה אחת. שרדתי את התיכון, אבל החיים ממשיכים אחר כך. איך מתמודדים עם פגישה נוספת עם המורה שסחרר אותי? היו לי חוקים, היו לי הבטחות, היו לי התמימות והלב השלם. אבל אחרי התעסקות איתו? אני לא בטוחה שאשאר מי שהייתי. האם אפשרי להצית בהצלחה רגשות בפער גילאים כמו שלנו? כל אחד עם ניסיון שונה, ראייה והשקפה שונה לגמרי. זה יותר כמו סיפור שובר לב, אם לא הייתי חכמה ובוגרת הייתי אופטימית שנחווה הצלחה.