ליאנה הוקינס: כל החיים שלי הרגשתי ריקנות ,לא הרגשתי שמחה,אף פעם לא הרגשתי שאוהבים אותי,לא שמעתי את המילה ״אהבה״מופנת אליי אף פעם.חייתי בבדידות,חרדה ,ודיכאון מאז שאני זוכרת את עצמי.מגנון ההתמודדות שלי היה לשתוק,לא היה מקום בשבילי,לכל מקום שלא הלכתי איתו הרגשתי לא קשורה,חייזרית,מנודה. בבית סבלתי-רציתי לברוח,לא היה לי לאן,הייתי צריכה לשרוד. מאז מה שקרה אני כבר לא אותו הדבר-הכל ניהיה יותר גרוע, הרגשתי שנקלעתי לבור שחור שאין יציאה ממנו,רציתי להיעלם מהעולם,אבל לא יכולתי להשאיר אותו לבד,ידעתי שזה ישבור אותו אבל אני לא יודעת להתמודד עם זה. כבר לא עוד. ליאם הייל:חברים,מסיבות,בנות ,כל החיים שלי סבבו סביב זה. לא ידעתי בדידות,לא ידעתי סבל. כולם רחשו אליי כבוד . כולם רצו להיות סביבי-אהבתי את תשומת הלב,הרגשתי בעל ערך,בלתי מנוצח .לא היו טובים מימני.ונבחרת הכדורגל לא עזרה. אומרים ״החיים לא סובבים אותך״ אבל זה מה שאני הרגשתי-היה לי הכל,ואילו לה לא היה דבר.אני לא יודע למה אבל היה בה יותר מכלי שבור,היה בה עוד מה להציל. אני חייב להיות זה שיציל אותה.