I thought everything started to hurt less, but I came back to school, and our room was so empty, and now I look and I see dust on your desk. I'm afraid to touch it, but your side of the room looks so naked and cold, and it makes my chest hurt. It always hurts, it just makes it hurt more. Sometimes I think I'm being dramatic- I know you for six months, and half of it you're not here - but then I feel again like I'm dying, and everything hurts, and I can't move. I know you wouldn't have left me, us, and I tried to tell this to the guys, that you wouldn't have done that yourself, but they insist. I don't know why they insist. It is much sadder to think you hated living so much, that none of us could help. or im really lazy znd donno how to write a summary im so sorry please read my fic-

אני חשבתי שהכל התחיל לכאוב פחות, אבל חזרתי לבית הספר והחדר שלנו היה כל כך ריק, ועכשיו אני מסתכל ואני רואה אבק מכסה את השולחן שלך. אני מפחד לגעת, אבל הצד שלך בחדר נראה כל כך קר ועירום, וזה גורם לחזה שלי לכאוב. הוא תמיד כואב, אבל זה גורם לו לכאוב יותר. לפעמים נדמה לי שאני דרמטי - אני מכיר אותך שישה חודשים, ולא היית כאן כמעט חצי מהזמן - אבל אז אני מרגיש שוב כאילו אני גוסס, והכל כואב, ואני לא מצליח לזוז. אני יודע שלא היית עוזב אותי, אותנו, וניסיתי לספר לאחרים, שלא היית עושה את זה לעצמך, אבל הם מתעקשים. אני לא יודע למה הם מתעקשים. זה הרבה יותר עצוב לחשוב ששנאת לחיות כל כך, שאף אחד מאיתנו לא יכל לעזור. ------------------- **מתורגם באישור הכותבת שהיא אני חיחי אני ככ גאה בפאנפיק הזה** טיפה אזהרות טריגר לפני שמתחילים כי יש פה נושאים קשים טיפה * איזכורים להתאבדות ואובדנות * פגיעה עצמית מרומזת * אנדראייג' דרינקינג מרומז * אולי עוד ששכחתי או פספסתי אבל קחו בחשבון וזה אויש כמה אני אוהבת להיות well read ולרפרנס פה את ויילד ושייקספיר זה משרת מטרה אני נשבעת אניוואי מקווה שתהנו וזה 3>>

יש אינספור דרכים להתחיל סיפור - אינספור מילים, אינספור דרכים לחבר אותן ביחד - ובתור כותב זה יכול להיות קשה לפעמים לבחור את הדרך הנכונה. הוא שמע פעם שכותבים נוטים לחשוב יותר מדי. אולי זה מה שעושה התחלות כל כך קשות. אולי זה למה הסיפור הזה מתחיל כל כך בפשטות; הקול לא היה קולו של סופר. "היי," או ניל וטוד מחליטים לבלות יחד ערב אחד בדצמבר כדי לא להישאר לבד עם מחשבותיהם -----------