יש אינספור דרכים להתחיל סיפור - אינספור מילים, אינספור דרכים לחבר אותן ביחד - ובתור כותב זה יכול להיות קשה לפעמים לבחור את הדרך הנכונה. הוא שמע פעם שכותבים נוטים לחשוב יותר מדי. אולי זה מה שעושה התחלות כל כך קשות. אולי זה למה הסיפור הזה מתחיל כל כך בפשטות; הקול לא היה קולו של סופר. "היי," או ניל וטוד מחליטים לבלות יחד ערב אחד בדצמבר כדי לא להישאר לבד עם מחשבותיהם -----------

אני חשבתי שהכל התחיל לכאוב פחות, אבל חזרתי לבית הספר והחדר שלנו היה כל כך ריק, ועכשיו אני מסתכל ואני רואה אבק מכסה את השולחן שלך. אני מפחד לגעת, אבל הצד שלך בחדר נראה כל כך קר ועירום, וזה גורם לחזה שלי לכאוב. הוא תמיד כואב, אבל זה גורם לו לכאוב יותר. לפעמים נדמה לי שאני דרמטי - אני מכיר אותך שישה חודשים, ולא היית כאן כמעט חצי מהזמן - אבל אז אני מרגיש שוב כאילו אני גוסס, והכל כואב, ואני לא מצליח לזוז. אני יודע שלא היית עוזב אותי, אותנו, וניסיתי לספר לאחרים, שלא היית עושה את זה לעצמך, אבל הם מתעקשים. אני לא יודע למה הם מתעקשים. זה הרבה יותר עצוב לחשוב ששנאת לחיות כל כך, שאף אחד מאיתנו לא יכל לעזור. ------------------- **מתורגם באישור הכותבת שהיא אני חיחי אני ככ גאה בפאנפיק הזה** טיפה אזהרות טריגר לפני שמתחילים כי יש פה נושאים קשים טיפה * איזכורים להתאבדות ואובדנות * פגיעה עצמית מרומזת * אנדראייג' דרינקינג מרומז * אולי עוד ששכחתי או פספסתי אבל קחו בחשבון וזה אויש כמה אני אוהבת להיות well read ולרפרנס פה את ויילד ושייקספיר זה משרת מטרה אני נשבעת אניוואי מקווה שתהנו וזה 3>>

סתם וואנשוט אנדרפרי רנדומלי