"מה יותר גרוע מלהעביר את חופשת הקיץ אצל דודנים רחוקים בלב יער מבודד ביפן? לגלות שאין חצי פס של קליטה, שהמשפחה שלך מתנהגת בצורה קריפית לחלוטין, ושהמפלצות הפסיכדליות המצוירות על הקירות משנות תנוחה בכל פעם שאת מעיזה למצמץ." נדיה בת ה-17, נערה שנונה וצינית ממומבאי (חצי הודית, חצי יפנית), בסך הכל רצתה לשרוד ביקור משפחתי באחוזה עתיקה ומבודדת. במקום זה, היא מוצאת את עצמה לכודה במקום המנוהל תחת חוקי בית מטורללים כמו "לעולם אל תסתכלי לטפט בעיניים" ועם הרגשה פנימית שמשהו פה דפוק לחלוטין. כשהלילה מגיע והציורים על הקירות נקרעים מבפנים, מפלצות תלת-ממדיות רעבות יוצאות לצוד. החופשה המשפחתית הופכת בשנייה למסע הישרדות מטורף ומורט עצבים. חמושה במנורת נפט ובטונות של סרקזם, נדיה נאלצת לרוץ על חייה בגיהנום פסיכדלי שבו העצים זזים כדי לחסום אותה, והדודנים שלה הם הכל - חוץ מאנושיים. האם היא תצליח לשרוד את הלילה ולהגיע אל תחנת האוטובוס, הנקודה היחידה עם קשר לעולם החיצון? ומה באמת מסתתר בלב היער העתיק? אימה קריפית פוגשת קומדיה שחורה ומבריקה. כי לפעמים, הניתוק הדיגיטלי הוא הבעיה האחרונה שלכם.

**גמור** סיפור קצר וחמוד - יהיה בערך 10 פרקים. פרק חדש יעלה כל כמה ימים אוליביה ציפתה שהדירה החדשה שלה בלונדון תהיה חור. היא הייתה מוכנה לעובש, לצנרת דולפת ואולי אפילו לעכבר או שניים עם שמות חיבה. היא ממש לא הייתה מוכנה לג'וליאן. ג'וליאן הוא השותף האידיאלי: הוא שומר על שקט, הוא לא מלכלך את המטבח, והוא נראה כאילו יצא מקטלוג של דיור משנות ה-40. יש רק בעיה אחת קטנה - הוא מת כבר שמונים שנה, והוא משוכנע שהדירה הזו היא עדיין שלו. בין ויכוחים על אבק לבין ניסיונות כושלים לנהל חיי אהבה כשיש לך רוח רפאים שחובבת ציניות בסלון, אוליביה מגלה שלגור עם מישהו שאין לו דופק זה הדבר הכי חי שקרה לה אי פעם. "תשתדלי להיראות פחות מופתעת, יקירתי. זה שאני מת לא אומר שאין לי סטנדרטים לגבי מי גרה אצלי בסלון."

הוא לא חשב עליה. לא באמת. באותו לילה, אחרי שהעביר אותה לפרמדיקים והתמוסס בחזרה לתוך החשיכה, אריק אמר לעצמו שזה נגמר. הוא עשה את העבודה שלו. הציל. נעלם. המשיך הלאה. קשרים אישיים מעולם לא היו חלק מהתמונה אצלו, הם היו רעש רקע, הסחות דעת ששמורה לאנשים אחרים, אנשים רגילים, לא למישהו שגורר על גבו אחריות גדולה מנשוא. מתחת למקלחת, כשהמים זרמו חמים על הגב שלו, הוא תפס את עצמו חושב על הקול שלה, אותה לחישה שבורה - "הצילו". לא צעקה. רק מילה אחת, כאילו היא כועסת על עצמה שהיא נאלצה להוציא אותה. הוא אמר לעצמו שזה רק סקרנות. שזה לא קשור לזה שהוא עדיין מרגיש את משקלה בזרועותיו - קל מדי, שביר מדי, אבל עדיין חם. בסוף הוא נשבר. לא כי הוא רצה אותה. אלא כי הוא שנא את זה שהיא תופסת מקום בראש שלו. כמה מילים מהלב: זה הולך להיות סיפור על אהבה, על אנושיות, על משפחה. מרגעים קטנים בבית לבד לאירועים חובקי עולם. מקווה שזה יגע בכם. אז תחזיקו חזק זה הולך להיות מסע מרתק. השקעתי בכל מילה, אשמח לשמוע את דעתכם. 🫰🏻 ⚠️טריגרים⚠️ טראומה, חרדה, דיבורים כלליים על אונס, ניצול ומיניות. (לא מפורש מדי) על טבעי | רומנטיקה | משטרה | זהות סודית | אקשן | משפחה | טראומה | כוחות על | אהבה | מתח