מה הייתם עושים בשביל לחוש תשוקה אמיתית, חסרת ספקות? בשביל להרגיש סקרנות לא נפסקת, כזאת שמתגברת עם כול פיסת מידע שנאספת? בשביל למצוא את הדרך בה היכולת להתרגש, לעולם לא נעלמת? כנראה שהייתם עושים הרבה, ושהדרך לשם מייגעת וארוכה. אך אצל אליסון ההזדמנות מוגשת על מגש של כסף, בדמות של נער מוסתרי לבוש בג'קט שחור. נער שישנה בשבילה את חוקי המשחק שנקרא החיים, שיבהיר לה שמסתורין הוא עניין שאמיצים יוצרים, ושהמציאות אינה כמו שכולם רואים. נשמע כמו הרפתקה טובה, אה? אך כמו בכול הרפתקה , קיימת גם סכנה. לנער הזה יש יכולות הרסניות, מניעים שנסתרים מעין אנושית, ומטרה אחת ברורה. מטרה שאליסון לא יודעת אם רוצה להיות חלק ממנה. האם היא תעז לתת לו לסחוף אותה? ללכת נגד האינסטיקים שלה? לשתף פעולה עם הדחפים הכי אפלים שלו ומעבר לכך, האם היא מוכנה למה שעלולה לגלות?

#1- בדידות 26\02\15. #1- חיים קשים 26\02\15. #2- התאבדות 26\02\15. #3- אהבה 26\02\15 בכיתה י"ב של תיכון עירוני טיפוסי, שני עולמות מנוגדים מתנגשים בשתיקה. אריאל הוא "המקרה האבוד" של השכבה. נער שגדל בצל טרגדיות, נותר לבדו עם אביו החורג, גבר אלים ואלכוהוליסט שהופך את חייו לגיהנום עלי אדמות. אריאל בנה סביבו חומות של שתיקה וזעם, כשהוא מוצא נחמה רק בגריז של המוסך ובניסיון להישאר בלתי נראה. נועה היא "הילדה המושלמת". היא פופולרית, חברותית ותמיד מוקפת באנשים, אבל מאחורי החיוך המלוטש מסתתרת בדידות תהומית. בבית עם שישה אחים והורים שרואים בה רק בייביסיטר מתפקדת, נועה מרגישה שהיא נעלמת בתוך הרעש. מפגש מקרי מאחורי מגרש הספורט הישן חושף סדקים במסכות של שניהם. ברית שברירית נרקמת בין הנער שכולם מפחדים ממנו לבין הנערה שכולם מעריצים, כשהם מגלים ששניהם חולקים את אותה שקיפות כואבת. אך כשסיפור האהבה העדין שלהם מתחיל להעניק להם תקווה, המציאות המורעלת בביתו של אריאל וחוסר הבנה טראגי אחד מאיימים להחריב הכל. "שנינו שקופים" הוא סיפור על הצורך הנואש להיראות, על המחיר הכבד של שתיקות, ועל הרגע שבו האמון הופך לשברירי מדי עבור עולם שלא יודע לרחם.

נאוה, ביתו הקטנה של רוכל כושל, נשלחת לעבוד בטירה נידחת אצל אצילה שאביה העליב. היא מיד שמה לב שמשהו אינו כשורה. מעט מידי אנשי חצר, יותר מידי סודות, וגבירה אחת: צעירה, משכילה, יפהפייה, יפה יותר מכל אדם אחר שנאוה אי פעם ראתה, שגרה לבדה - פרט למחזר הנוכחי שלה. או, בקצרה: היפה והחיה, אבל שתיהן בנות, והקללה... הפוכה.

כולכם מכירים את הסיפור על "סינדרלה". טוב, נו, לפחות את הגרסה הרשמית. הגרסה שבחרו לספר. הגרסה שפשוט מתעלמת מכל העובדות... אז אולי הגיע הזמן שפעם אחת, תתוודאו למה שבאמת קרה. הערה: טוב, לא הצלחתי לעשות את זה כסיפור בנקודת מבט אחת, אבל במקום ללכת הלוך וחזור בין הדמויות, כל חלק יסופר על ידי דמות אחרת. שם הדמות המספרת יהיה בשם הפרק. מקום 1 תחת תווית "היסטורי". מקום 2 תחת תווית "אגדה" ו"על טבעי". מקום 3 תחת תווית "סינדרלה".

לפעמים אני מתעוררת עם ריח של עשן בשיער, כשמחוץ לחלון שלי יש רק רחוב שקט ואפור. אומרים שסופרים ממציאים דמויות, אבל הדמויות שלי הן אלו שמשאירות לי צלקות, כאלו שנראות לעין וכאלו שמורגשות בלב. אני לא בוראת עולמות; אני פשוט נזכרת בהם מספיק חזק עד שהם מדממים לתוך המציאות שלי. הם חושבים שהם מכירים אותי. הם רואים את הספרים שלי על המדף וקוראים לזה 'דמיון מפותח'. הם לא יודעים שהמילים הן המקלט היחיד שלי מהזיכרונות של אנשים אחרים שזורמים לי בעורקים. ועכשיו כשאני הולכת ברחובות העיר הזאת, כפות הרגליים שלי עדיין חשות את החול החם של עולם אחר. אני לא סופרת. אני עדות חיה למקומות שאתם פוחדים לחלום עליהם. 🚨 אזהרות 🚨 ✒️מכיל קצת ספוילרים די שטחיים לספרים האחרים שלי. 📣מכיל שפה גסה ותוכן לבוגרים. 💡מכיל תוכן פסיכולוגי ותכנים אחרים שיכולים להיות מאיימים/טריגר לחלקכם - הקריאה על אחריותכם.

חשבתם שהקולגות שלכם מוזרים? תחשבו שוב. לפחות שלכם לא מנסים לבלוע את מכונת האספרסו כשהם בלחץ מהרבעון. באתי לג'וב תאגידי משעמם ויציב, אבל המעלית זרקה אותי לקומה מינוס 13 לנהל מחלקה סודית של מפלצות אמיתיות - מקיקלופ ענק עם חרדה חברתית ועד קקטוס ציני שמנהל את ה-IT. זוהי קומדיה משרדית מטורפת שבה תיאוריות פסיכולוגיות וציוד אומנות הופכים לכלי הישרדות, במטרה להפוך את השילוב הכי מופרע בארגון לצוות מנצח. 'משאבי אנוש' - כי מסתבר שלגרום למפלצות להתנהג כמו בני אדם דורש בדיוק את אותם הכלים: קצת פסיכולוגיה, המון בייגלה, ואפס היגיון.