מאור גלמן אני לא נוהג להתנצל על מי שאני. לא על האופן שבו אני מדבר, לא על הבחירות שעיצבו אותי, ולא על הנטייה להרחיק אנשים עוד לפני שהם מתקרבים יותר מדי. יש תחומים שאני לא מאפשר לאיש לחדור אליהם - המשפחה שלי, העבר, וכל מה שעלול לערער את האיזון היחיד שנשאר לי. ואז היא מגיעה. ענהאל מזרחי. דתייה, בדיוק כפי שאני הייתי פעם, עקשנית, משוכנעת בצדקתה באופן בלתי מתפשר. אנחנו לא מסתדרים, לא חולקים אותו עולם, ובכל זאת, בפעמים היחידות שאני רואה אותה כשאני חוזר מהצבא, היא היחידה שנשארת לי בראש. זו שמצליחה להוציא אותי מאיזון, ולסרב להיות עוד מישהי שלא אכפת לי ממנה. ענהאל מזרחי אני רק רוצה ללכת בדרך הנכונה, להיות נאמנה לעצמי ולאלוקים, גם כשהמשמעות היא בדידות וריחוק מהקרובים אליי. במיוחד כשסביבתי מסרבת לראות אותי כפי שאני באמת. התרגלתי לכך שאני לא מתקבלת בעיני אחרים, אבל מאור גלמן, החייל מהדירה ממול - לוקח את זה רחוק מדי. ציני, עוקצני, חצוף, וכל מה שאני משתדלת להתרחק ממנו. אנחנו הפכים גמורים, וברור שאין בינינו מקום לחיבור אמיתי ונשמתי כפי שאני רוצה. ועדיין, כשאני לידו, מתווכחת איתו כמעט על כל דבר קטן... הוא מעורר בי רגשות אסורים שלא אמורים להשתלט עליי כך.

במקום מימנו באה מיה מור היא שקופה ורגילה לחיות בצללים. אף פעם לא היו לה יותר מידי חברים, אף פעם היא לא התעניינה במעמדות בתיכון ואף פעם לא שמו לב אליה בנים. כשאביה מספר לה שהם עומדים לעזוב את תל אביב לטובת מגורים אצל בת זוגו בחיפה מיה מבינה שנפלה בחלקה הזדמנות אמיתית להתחלה חדשה. בתיאוריה שלה הכל עבד מצויין, היא עוברת לבית ספר חדש, היא מכירה בנות חדשות ויש לה שני אחים חורגים חדשים ונחמדים. אבל תאוריות לחוד ומציאות לחוד. המציאות לא התגלתה כפשוטה כמו שמיה ציפתה שתהיה, המעבר לבית הספר החדש?, לא עבר בצורה חלקה ונטולת בעיות כמו שציפתה. בנות חדשות ? הבנות בבית הספר החדש לא ידידותיות במיוחד. אחים חורגים חדשים ? הסיפור הזה קצת יותר מורכב, אמילי שלו בת גילה היא האחות שעליה חלמה כל חייה אבל אחיה הגדול שון? הוא לא מה שציפתה מאח גדול, הוא חוצפן, רשע, גועלי, שקרן, מתנשא, שחצן וכל תכונה שלילית אחרת שאתם יכולים לתאר לעצמכם. הוא משחק בה, אבל בעיקר הוא שונא אותה ורוצה שתחזור למקום מימנו באה ותעלם מחייו לצמיתות מיה נאבקת באחיה החורג ומנסה לחשוף את הסודות האפלים שהוא מסתיר מתחת להתנהגותו המרושעת. שון הופך את החיים שלה לגיהנום עליי אדמות אבל הדבר היחיד שמיה חושבת עליו הוא כמה כיף יהיה להיכנע לשטן .

"להגיד לך שאני יודעת מתי התאהבתי בו יהיה שקר, אני לא חושבת שאף אדם יכול להצביע עם האצבע איפה בדיוק בלוח שנה הוא התאהב, זה פשוט קורה, יום אחד את קמה ומגלה שהבן אדם הזה הוא כל עולמך. אני מאחלת לך מתישהו בעתיד להבין על מה אני מדברת, על ההרגשה המתוקה הזאת שמדגדגת אותך מתחת לעור. פתאום הפרפרים שהרגשת כל חייך בבטן עולים ללב ולא יוצאים משם. עצם המחשבה עליו יכולה להפוך את היום שלך ליותר טוב. הסיפור שלי ושל מתן מתחיל ביום רביעי אחד בצבא בבסיס ההדרכה של חיל הצנחנים, הייתי בשיחה עם חייל על התהליך לבקשת מיוחדת כשהקצינה שלי דפקה בדלת.

יש אהבות שנולדות בזמן הלא נכון. ויש אהבות שלא היו אמורות לקרות מלכתחילה. קמיל דובואה, בת עשרים ואחת, בורחת מפריז כדי להציל את החיים שלה מעתיד שכבר נכתב עבורה. אבא עשיר שמנסה לשלוט בכל צעד שלה, אירוסים לגבר שמעולם לא בחרה ולחץ בלתי פוסק לחזור הביתה. בניו יורק היא מחליטה להתחיל מחדש, גם אם זה אומר להתחיל מאפס. לוקה בנדטי כבר הפסיק להאמין באהבה מזמן. בגיל שלושים ושש הוא מנהל אימפריית מועדוני יוקרה, נמצא בעיצומם של גירושים מכוערים ונלחם על הדבר היקר לו מכל - בנו בן החמש, נביו. הוא נשבע שלא ייתן לאף אישה להיכנס שוב ללב שלו. אבל אז קמיל נכנסת לדירה שלו. בהתחלה היא רק אורחת זמנית. אחר כך היא הופכת לעובדת במועדון שלו. ואז... לאדם היחיד שמצליח לגרום לו לחייך אחרי שנים. אבל יש בעיה אחת גדולה. הוא עדיין נשוי. יש לו ילד. היא צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה. והלב שלהם מחליט להתאהב בדיוק ברגע שבו אסור להם. בזמן שקמיל נלחמת כדי לבנות חיים חדשים ולהשתחרר מהעבר שלה, ולוקה נאבק על עתידו ועל המשפחה שלו, שניהם מגלים שלפעמים האדם שממנו הכי צריך להתרחק... הוא גם האדם שמרגיש הכי כמו בית. כי יש נפילות שכואבות. ויש נפילות ששוות את הכול. והאהבה הזאת... תהיה הנפילה הגדולה ביותר של שניהם.

"סליחה תחזור על זה" ביקשתי מאחד המארגנים "בעוד דקה הדלת תיפתח ואת תכנסי עם הורייך הם יגישו אותך לבעלך לעתיד ואז הם יחזרו למקומם" הסביר והנהנתי בחשש, אימי ואבי הגיעו "אל תהרסי את זה אליאנה" זה הדבר הראשון שאמר לי בשבועיים שלא התראינו, אנחנו בחתונה שלי והדבר הראשון שהוא עושה זה לאיים עלי. "לפחות השמלה בסדר, את נראית פחות..." הוא השאיר את המשפט תלוי וכיווצתי את ידיי לאגרופים ושחררתי אותם, לקחתי נשימה עמוקה "נחמד לראות אותך, אמא" קדתי קידה קטנה בכבוד לאימי "אבא" אותו הדבר גם לאבי. "תראי איך גדלת, יוצאת מהבית" אמרה וחייכתי חיוך לא אמיתי אבל מספיק טוב כדי לספק אותם. הדלתות נפתחו ופתאום איבדתי את היכולת לנשום, הם החזיקו אותי משני צדדיי והובילו אותי אליו. הוא נראה טוב, אפילו לא שמתי לב כשהוא נכנס לחדר שלי לפני כן. אבל עכשיו אני מסתכלת עליו וסערת רגשות עוברת בתוכי, השיער השחור שלו משוך לאחור, כל שערה במקומה, החליפה השחורה שלו חסרת כל קמט, אני לא יודעת מי עושה חסד למי, החליפה לגוף שלו או הגוף שלו לחליפה. אני מניחה שהשני. אבא שלי לוחץ על זרועי באזהרה לפני שהוא מגיש אותי לבעלי לעתיד, בן ראש המאפיה והגבר הכי מושך שראיתי עד היום , המבטים שלנו מצטלבים ונוצר בנינו קשר עין אינטנסיבי. תמיד לימדו אותי לא להביט בעיניים של אח

״מּאַחוֹריִ מּסּיּכתּ הּשּׁקּריִםּ , יּשׁנּהּ אמּתּ.״ ים אברהמי, השקרים מהעבר שלה מאיימים להציף את חייה ולהטביע אותם תחת המים הקרים, היא לעולם לא לקחה סיכון- הסיכונים הגיעו אליה. הצלקות מן העבר חרוטות על ליבה כקעקוע ולעולם לא ירדו. ״הן בונות אותי. הן הופכות אותי למי שאני היום״ כך נהגה להגיד לעצמה בכל פעם מחדש לאחר שזיכרון הציף את מחשבותיה בכאב, העבר שלה היה מסובך, קשה להחזיק את הכל תחת הידיים ולא לתת לזה ללכת, אלה שהיו הכי קרובים אליה- הם אלו שהחזיקו את הסכין ונעצו אותו בתוך גבה, הפגיעה כבר מגיעה לפני ההתרחשות, האשמה מציפה את ליבה כמו תמיד, אבל זאת היא, זאת ים אברהמי, מכוסה בצלקות לא נגמרות שרק מעטים יודעים מהן, רק מעטים זכו להיחשף לתוך ליבה השבור לרסיסים כה קטנים שגם האנשים הטובים ביותר- לא יצליחו לאסוף. זוהי פיסת העבר הקשה שלה, היא סוחבת אותה על גבה כל יום גם כשהיא נהיית קשה מנשוא, זאת ים אברהמי, הבחורה הכי חזקה שתכירו. ״אני לא יכול להישאר תקוע בעבר כשאני רואה שאין לנו עתיד.״ עולמה מתהפך כאשר היא פוגשת אותו, הוא לא קרוב לאנשים שהיא מכירה או נהגה להכיר, כל אחד בחיה שונה. כולן מתלהבות מהשם הגדול שלו ואני נוהגת לבוז להן, זה מגוכח. אבל מה קורה כשאני, ים אברהמי. נופלת אליו?

תעשו לעצמכם טובה ואל תדברו איתי על ׳רושם ראשוני׳, מספיק לי לראות איך גבר נכנס לחדר כדי לדעת בדיוק איזה סרט הוא מנסה למכור לי. מי ששם את הטלפון הפוך, מסתיר משהו. מי שלובש ז'קט באוגוסט מנסה להוכיח, מי שמחייך כאילו החיוך שלו הוא מטבע חוץ, כנראה שעוד לא פגש אותי. אני אמור בריין. אני לא מאמינה באלוהים, אני מאמינה בתוצאות. אני המוח שבונה מותגים מאפס בזמן שכל הכרישים מסביב מחכים שאני אמעד בגלל הבלונד או השם של אבא שלי. הם תמיד טועים. נחתתי בביתר ירושלים כדי להציל מועדון ששכח איך לספר את הסיפור שלו. ציפיתי לעוד חבורה של שחקנים עם אגו בגובה ברך. לא ציפיתי לאלרואי גבאי. במגרש של טדי, אלרואי גבאי הוא אלוהים. הקפטן שלא רואה בעיניים, הכוכב שכל המדינה סוגדת לו, והגבר הירושלמי שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה. הוא לא מנסה להרשים אותי, והוא מסתכל עליי כאילו המושכות של החיים שלי נמצאות אצלו בידיים. בעולם שבו כולם רצים אחרי כותרות, אלרואי הוא השקט שמרעיש לי את כל המערכות. הוא חושב שהוא מנהל את המשחק, אבל הוא עוד לא הבין שבמשחק, אני זו שכותבת את החוקים. בין הלחץ של היציעים למלחמות האגו במסדרונות, אני הולכת ללמד אותו שגם אלוהים צריך לפעמים מישהי שתזכיר לו איך לנשום. אז אני אמור בריין. תבחרו תמונה טובה, כי הפעם אני לא נחמדה.

ליאור דהרי, מפקד, בן 22, קשוח, חדור מטרה, ציוני. לוטם לי כהן, טירונית, בת 18, עברה חיים קשים, באד ביצ׳, אוהבת לעשות שטויות, אבל שונאת שאומרים לה מה לעשות. ליאור לא נותן מקום לאהבה בחיים שלו, שמבוססים על הצבא. הוא אבא לבת מתוקה, אור, אבל לא הרבה יודעים זאת. ולוטם אינה שונה ממנו, לא אוהבת את כל ה״בולשיט״ הזה, אהבה. עד שהם נפגשים לראשונה. ליאור ישר מצא את לוטם בעין שלו, ראה אותה, וחשב שיהיו להם יחסים טובים יחד. לוטם, לעומת זאת, מההתחלה החשיבה אותו כהמפקד שלה, לא מעבר, והתייחסה אליו כך, אך אינה יכלה להתעלם מאיך שהוא נראה. הם לא יודעים שיש להם עבר משותף ביחד... וככה התחיל הסיפור שלהם... טריגרים: אונס פגיעה עצמית הפרעות אכילה כל הזכויות שמורות לי.

בס״ד כל חיי אומנתי להיות החייל הכי מובחר בצה״ל. אני הבן של אחד המפקדים הישראלים הבכירים בחטיבת החי״ר של גולני. מכרתי את הנשמה ואת הכוח שלי לצבא. הפקדתי את חיי בידיהם וביד ה׳, ויצאתי להילחם. כל החיים שלי היו משימה אחת גדולה - גם אם לפעמים היא הרגישה כמו משימת התאבדות. לי זה לא שינה. הגורל שלי כבר נכתב. אבל יש הבטחה אחת שאני חייב לקיים. הבטחתי לנועה שלי שתמיד אשמור על עצמי. הבטחתי לה שכשאשתחרר - נבנה את החיים שחלמנו עליהם מאז התיכון. קוראים לי יונתן ברדוגו. אבל ביחידה שלי אני רק ברדוגו - החייל הכי מסור בחטיבת גולני. - קוראים לי נועה דאבוש. אני הבת של מפקד בכיר ביחידת הצנחנים. אף פעם לא רציתי תפקיד גדול בצה״ל. העדפתי להישאר הילדה התמימה - העדינה, זאת שלא צריכה לקבור את עצמה בשביל המדינה. עד שהוא הגיע. הערצתי אותו. כבר בגיל שש־עשרה וחצי ידעתי שנהיה ביחד. הוא עשה בשבילי הכול. תמיד הייתה בינינו כימיה - צחוקים, חברות, כבוד ואהבה. יונתן ברדוגו היה הפסגה של החיים שלי. אבל לפעמים דווקא האנשים שאנחנו הכי אוהבים... הם אלה שהמלחמה עלולה לקחת מאיתנו.

עמנואל אני וליאם היינו החברים הכי טובים מגיל 3 ומאז היינו בלתי פרודים,בגיל 14 התחלנו לצאת כשהוא נישק אותי פעם ראשונה והיינו ביחד 4 שנים עד שקרו דברים ונפרדנו בלי לומר מילה אני יודעת שליטם עדיין נוטר לי טינה, אבל מה שהוא לא יודע זה שיש במטבע שני צדדים ויש דברים שהוא לא יודע שיכולתי לשנות מאז שנפרדנו גיליתי שאני בהריון ומאז אני אמא במשרה מלאה וכשעדן שלי גדלה קצת התחלתי לחפש משרות שמתאימות בזמנים של הגן, כשלא מצאתי כבר המצב שלנו הדרדר מאוד כלכלית והייתי צריכה לבחור בין לקנות לעדן גלידה או לשלם את השכר דירה, בסופו של דבר מצאתי עבודה בחברה מאוד מוכרת עם שכר מאוד גבוה אבל מה שלא ידעתי שמי שמנהל אותה זה ליאם שהיה החבר הכי טוב שלי. ליאם- בגיל 18 נכנסתי לדיכאון אחרי שאהבת הנעורים שלי בגדה בי עם החבר הכי טוב שלי, אבל סבא שלי נתן לי שתי סטירות והצליח לאפס אותי עשינו עסקה שאני אסיים את הלימודים אתגייס ואצא לטיול הגיל ואז הוא יוריש לי את החברה הגדולה שלו, בהתחלה ממש לא האמנתי לו אבל ראיתי שהוא רציני וכך עשיתי, התגייסתי ליחידת צנחנים ומשם סיימתי ויצאתי להגשים את החלום הכי גדול שלי וטסתי לטיול הגדול, אחרי חצי שנה חזרתי לארץ ולמדתי בשביל לקבל את החברה של סבא, התחלתי לנהל את החברה כולה סבא היחידי שראה אותי והבין או