״שלא תעזי לקום וללכת, ג׳סמין!״ אני צורח, משתמש בכל נשמתי כדי להוציא את המילים שלא רציתי להודות בהם אפילו במחשבותיי. ״למה?, למה כל כך אכפת לך?!״ היא צועקת עליי בחזרה. אני אמור לכעוס, אמור להתעצבן שהיא מדברת אליי בחוצפה שכזאת, אבל אני מחייך, כי היא מדברת אליי.״ ג׳סמין בורכה במתנה מהלידה, כפי שהרבה אחרים בורכו. אך המתנה שלה עוזרת לגלות כל בוגד, כל מרמה וכל שקר, היא מאפשרת לה לראות את האמת מאחורי כל מילה שמספרים לה. אבל כשהיא לא תצליח להבין אם משהו הוא שקר או אמת, איך היא תוכל לסמוך עוד על עצמה? תמונות בספר הם לא שלי, ונלקחות מפינטרסט

השם שלה הוא מאיה. אבל אני לא האדם שיחליט מי היא. אני לא מכיר אותה יותר משהיא מכירה את עצמה, ולא אנסה לשכנע אותה שכן. היא לא החלק שחסר לי. היא לא נולדה כדי להשלים אותי, להציל אותי או להפוך את החיים שלי לראויים יותר. היא לא אלה, והיא לא צעצוע. היא אישה. לפעמים אמיצה, לפעמים מפוחדת, לפעמים בטוחה בעצמה ולפעמים אבודה לחלוטין. אני רוצה אותה. אני רוצה שתישאר, שתבחר בי, שתכניס אותי לחיים שלה. אבל היא לא שלי. ואם היא תאהב אותי, זאת תהיה הבחירה שלה. ואם היא תלך, לא אעצור אותה. גם אם הדבר הקשה ביותר שאעשה בחיי יהיה להשאיר את הדלת פתוחה.

מאיה אני רופאה מתמחה. החיים שלי נעים בין מסדרונות לבנים למשמרות שלא נגמרות, בין אנשים שאני מצילה... לבין עצמי שאני שוכחת. אמא שלי כמעט לא בבית העבודה שלה בולעת אותה. אבא שלי? גם כשהוא שם... הוא לא באמת נוכח. וככה, בלי ששמתי לב, נהייתי הכל בשביל אחי הקטן. אחות, אמא, בית. אני זו שמרגיעה אותו בלילות, שמקשיבה, שדואגת. אני זו ששמה אותו תמיד במקום הראשון גם כשזה בא על חשבוני. לפעמים אני מרגישה שאני נעלמת בתוך כל זה. שאני האחרונה ברשימה של עצמי. אבל אין לי פריבילגיה להישבר. כי אם אני אפול... מי יתפוס אותו? קאי אומרים שלגברים אסור לבכות. שדמעות הן חולשה. אז למדתי לסגור הכל בפנים. מגיל קטן. ההורים שלי לא היו באמת הורים. הם היו אנשים שידעו רק לקחת כאב, שליטה... כסף. ברחתי משם בזכות חבר אחד שידע את האמת עליי ולא ברח ממנה. ושם מצאתי את הדבר היחיד שהחזיק אותי מעל המים: האגרוף. הזירה היא המקום היחיד שבו הכאב שלי הופך לכוח. שם אני לא הקורבן. שם אני זה שפוגע. אבל אז היא הופיעה. עם עיניים חומות שקטות מדי בשביל העולם הזה. עם מבט שמסתיר סערה שלא נרגעת. והיא... היא גורמת לי להרגיש דברים שאני לא יודע איך להתמודד איתם. פתאום, כל מה שבניתי כדי לשרוד נסדק. ואני מבין דבר אחד הקרב הכי קשה שלי... לא יהיה בזירה.

המצב במדינה משפיע על כל ישראלי וישראלית שחיים כאן, קשה לנו להישאר שפויים ומחוברים. בשביל לספק קצת הפוגה נוצר הספר הזה! "מימס אחי" הוא מימס שנוצר במטרה הומוריסטית, בעיקר בשביל לשמח אחרים ככה שבמקום להיות ממורמרים או מדוכאים תמיד תוכלו לצחוק : ) וכן זה המימס הכי לא סאחי שקיים! ואם הצלחתי להצחיק או לשמח אחד או אחת מכם זאת פשוט זכות גדולה! (הערה; רוב התמונות מ 'מלך הממים', הרעיונות עצמם שלי) *בפרק 10 יש בעיה עם הכיתוב שיכול להיות שיופיע לחלקכם (אני בינתיים מנסה לסדר את זה)*

"ואם אני לא רוצה לבוא" שאלתי אותו בקול מאתגר והרמתי גבה. הוא משך בכתפיו. "זה לא משנה, את באה איתי גם אם אני אצטרך לסחוב את התחת שלך מהמיטה עם הפיג׳מה שלך" הוא אמר והביא אגרוף לשק איגרוף. הסתכלתי עליו ושילבתי ידיים. "יש לך מזל שאני מחבבת אותך" אמרתי וראיתי את הגיחוך השחצן שלו. "תמשיך תמשיך לגחך, אני מורידה את התחת שלך לרצפה תוך שנייה." הסתכלתי על הגב שלו. *** אי אפשר לנצח אותה בשום קרב. הוא באד בוי סקרן מאוד. היא חסרת רחמים. הוא חטטן. היא קרה. הוא שחצן יותר מידי. היא התלמידה המצטיינת של בית ספר. הוא הבאד בוי שבעצם מסתתר אצלו הרבה חכמה. היא הולכת מכות כדי להשתחרר. הוא צופה בה כדי לנסות להבין אותה. קוראים לה קלייר ואלקר קוראים לו בלייק ג׳ונסון.

ספר ראשון בסדרת "סיכוי לאהבה", סיפורים של אוליביה ומייקל🫶🏼 *** "בזכותך נתתי עוד סיכוי לאהבה." אוליביה סולרסקי היא בחורה בת 17 שנשבעה שלא תתאהב שוב. הלב שלה עדיין שבור מהפרידה מאהבתה הראשונה, והרעיון של לתת אמון בבחור חדש גורם לה רק לכאב. חברתה הטובה, סטייסי, לא מוותרת ומנסה לשכנע אותה לפתוח את הלב שוב, אפילו רק לרגע. השתיים, המפורסמות ברשתות החברתיות, מוזמנות למסיבה נוצצת-שם הכול משתנה. שיחת טלפון גורלית מובילה את סטייסי ובן זוגה החדש להכיר לאוליביה את מייקל-בחור יפה תואר עם עיניים כחולות, שחושפות עולם שלם של עומק ורוך. למרות הפחדים שלה, משהו בו מצליח לפרוץ את החומות שסגרה סביב ליבה. ברגע שעיניהם נפגשות, וברגע ששפתיו פוגשות את שפתיה, נדמה שהעבר נשכח... אך מה עם המכשולים שעוד מחכים להם? בין אהבה ראשונה לפחדים עמוקים, האם אוליביה תצליח להאמין שוב באהבה - ולמצוא בה את הכוח להתחיל מחדש? טרופים: זרים לאוהבים אהבה ממבט ראשון תגע בה ואתה מת טריגרים: קטעי מין ניסיון אונס אלימות שפה בוטה ~ספר ראשון בסדרה- הושלם~ מקום 4 ברומנטיקה- 27.4.2024 *כל הזכויות שמורות לי* התחיל: 23 פברואר 2024 הסתיים: 29 אפריל 2024 שוכתב: 20 מרץ 2025

טריגרים: מכיל הומופוביה, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית, שימוש בחומרים ממכרים ותיאור לא מפורט של התעללות פיזית ומינית צ'ארלי עבר בית ספר. שוב. הפעם, זה בגלל האקס של אמא שלו - כזה שאי אפשר לדבר עליו בקול. ראיין לומד באותו בית ספר כבר שנים, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה כשהוא חוזר הביתה. על פני השטח, הוא מושלם. הם נפגשים במקרה, מתנגשים בשתיקה. ראיין רואה בצ'ארלי משהו שונה, מיוחד. צ'ארלי בעיקר מנסה שלא יראו אותו. אבל החיים בבית ספר הם שדה מוקשים רגשי עם קירות מתקלפים, קפטריה מצחינה, ובני נוער שמסתירים את הכאב שלהם עם יותר מדי איפור, חיוכים או שתיקות. בין הקנטות במסדרון לשיחות מאחורי הפחים, בין ניסיונות להיות "בסדר" לבין הקריסה הבלתי נמנעת - צומחת חברות. ואולי יותר מזה. וגם מדריך. מזויף. כי כשאתה לא יכול לבקש עזרה - אתה כותב חוקים. כדי לזכור איך לשרוד. איך לחייך כשכואב. איך לאכול כשבא לך להקיא. ואיך לא להרגיש לבד, גם כשאתה בטוח שאתה כן.

*גמור* ״שנינו יודעים שאני אעדיף למות מאשר-״ ״לחיות בלעדיי?״ הוא אומר בקול זחוח וחיוך יהיר על פניו, מבין שהוא מביא אותי בדיוק לנקודה אליה ניסיתי לקחת אותו. ״להתחתן איתך.״ אני מתקנת אותו בקור, החיוך הצדדי שלו לא יורד, אם כבר רק מתרחב. ״ושנינו גם יודעים שהגאווה שלך גבוהה מדי מכדי למות ולהשאיר את האימפריה היקרה שלך בידיים של מישהו אחר.״ אני חושקת שיניים ונושמת עמוק, הוא צודק. בחיים לא אתן לאף אדם מחוץ למשפחת מדיצ׳י לקבל את המקום בראש המאפיה, גם רפאל ומלאך המוות ביחד לא יעצרו אותי. **** בעולם המאפיה נשים לא שולטות. אני יוצאת הדופן בעניין הזה. לא בחרתי בחיים האלה, הם בחרו בי. יש לי מורשת להגן עליה ואעשה הכל לשם כך. שום דבר לא יעצור אותי. גם לא הוא. הוא רוצה את הממלכה שלי. כדי לנצח אעשה הכל. גם אם זה יהרוג אותי. *הסיפור מכיל קללות ותכנים מיניים