"לא ידעתי איפה עשיתי את הטעות שהובילה למלכוד הזה. הרגשות שלי תמיד היו נסתרים מעיניי אבל כה ברורים לאחרים. איכשהו בין זה שאמר לי שאין אהבה, יש רק העמדות פנים ומילים שיעזרו לך להשיג את מה שאתה רוצה, לבין זה שאמר לי שאהבה היא השמש ואנחנו הכוכבים, מוכנים ליפול ולהישרף בשמיים, הצלחתי להתבלבל. בהתחלה לא הבנתי מה בלבל אותי כל כך, אבל עכשיו הכל ברור לי; אף פעם לא ראיתי אהבה. סביבי יש רק לבבות שבורים." יסמין גולדשטיין מנסה לבנות את החיים האמיתיים אחרי השחרור מארבע שנות שירות צבאי כפרמדיקית ומגלה שזה לא כל כך פשוט להיזרק בחזרה לאזרחות בלי רשת ביטחון. בין אהבות חדשות ורצונות בלתי מוכרים למשפחה ישנה, חברים אוהבים ושלדים בארון היא תחפש את עצמה ותגלה שלפעמים, גם את המוכר ביותר קשה למצוא. ©EL 2018-2020 all rights reserved

"מתי את מתגייסת מאיה?" איתן שאל כשלפתי שתיים מאצבעותיו כדי להסב ממני את הכאב של דקירות המחט. מייקי היה זרוק במסדרון חדר המיון על כמה כיסאות, ואיתן איכשהו החזיק את עצמו למעני. "אני לא רוצה לעשות צבא." השבתי במאמץ. "המדינה תסתדר בלעדיי." "זה אנוכי מאוד," הוא אמר. משכתי בכתפיי בעזות. "אני אנוכית. לא איכפת לי. לא מכחישה." זה עצבן אותו, איתן היה ציוני. הוא נשף וראיתי שהוא מכריח את עצמו להישאר רגוע. אם לא למעני אז למען מייקי. הייתי האחות הקטנה המטומטמת של החבר הדפוק שלו, והוא הסכים לדאוג לי. * תמיד היה לך כוח רצון אדיר, אבל זה לא שיכולת לעשות משהו; זה לא שיכולת להציל אותי עם הנחמה שלך.