לפעמים להיות לבד זה המקום הכי טוב שאני יכולה להיות בו. בלי הבעיות, הסביבה, רק להיות עם עצמי.. להיות מי שאני באמת. ולפעמים להיות לבד זה להיות בחדר מלא אנשים אבל להרגיש שלאף אחד לא באמת אכפת.. זו ההרגשה שאני מרגישה כל יום, כל דקה, בכל מקום. אני תמיד אמשיך לחכות לרגע הזה, לבן אדם הזה, שישנה את הכל, שיגרום להכל להראות אחר...
התאהבתי. זה כל כך שינה אותי, אני בחיים לא יתן לזה לקרות לי שוב.. הייתי נערה רגילה, איך זה הגיע לזה? חברות? יש לי, אבל זה לא ממלא את החסר. איך נתתי לעצמי ליפול ככה? הלוואי שלא הייתי מכירה אותו מההתחלה.. אני מטומטמת, כמו האהבה. והנה אני, שוכבת על הרצפה, מחכה לשניה שאני אמות, עוד קצת וזה נגמר. אני סילבר, ויש לי הרבה...