"אני מכיר אותך." אני לא עונה לזה. "תסתובבי ותסתכלי עליי." הוא פוקד ואני שומעת את הצעדים שלו בעקובתיי. אני לא מסתובבת. "לילי?" אני עוצרת למשמע שמי. הוא מזהה אותי? פאק. ברור שכן. "לילי? זאת את! מה את עושה כאן לעזאזל?" הוא נעמד מולי ואני לא מרימה את עיניי מנעלי הספורט שלו. "תסתכלי עליי." הוא מבקש שוב ואני מרימה אליו את עיניי. "מה את עושה פה?" "לא קוראים לי לילי. קוראים לי רוז." אני משקרת לירוק של עיניו.

״רגע״ התחנן. "פאק, אני מצטער! תן לי להתנצל!״ מלמל בפאניקה והרים את ידיו. המילים שלו הפכו לרעש מטריד בראשיי, אני לא אסבול את זה שמשקרים לי. החיילים שלי אמורים להגן על אחיי, זה העבודה הדפוקה שלהם. הנחתי סיגריה בין שיניי ואת אצבעותיי על ההדק אך לפני שהספקתי ללחוץ על ההדק צלצול הטלפון ניגן ברקע. ״מהר.״ נהמתי. ״היא ברחה.״ שיניי נסגרו והסיגריה נחצתה לשתיים. אני אברר מאוחר יותר מי היה אחראי לזה שהם הותקפו, עכשיו הדבר היחיד שמעניין אותי זה לאן היא ברחה ולמה. הורדתי את האקדח בחזרה למקומו. ״האישה שלי הצילה אותך, זה לא יקרה עוד פעם.״ מלמלתי קולי קר כקרח וראשי מתמלא במחשבות. עליתי על האופנוע ונסעתי לפי המיקום שלה. לא התחרטתי לרגע על כך ששמתי בטלפון שלה אפליקצית חיפוש.