מאז שאוליביה הייתה ילדה קטנה, היא תיכננה את חיי ההתבגרות שלה: הבית ספר היוקרתי בעיר, חבר חתיך שהסיפור אהבה שלהם יהיה כמו מהאגדות, חיי פופולאריות וכמובן להיות תלמידה מיצטיינת. התוכנית נהרסה באותו רגע משמעותי, שהיא איבדה את הוריה בתאונת דרכים ומאז היא גרה אצל דודתה, שאמא היא לא כזה נועדה להיות. אוליביה הולכת לתיכון הציבורי הקטן בעיר, פופלארית היא לא, וחבר אפילו לא ניראה באופק. יש לה את התשוקה היחידה שלה, גראפיטי. מבית ספר היא מזמן הידרדרה ותמיד תעדיף להבריז וללכת לשכונות לצייר גראפיטי, מה יקרה שיום אחד חייה של אוליביה ישתנו כשהיא תיפגוש את אותו אחד שישנה אותה ואת חייה?

#1 In 15 Stories Category: Life, LoveStory, Change, Army, Hope, BestFriend, Forever, Trust, Strong, Friends, Together, Family, Truth, Hope, Truth. + מקום ראשון בקטגוריית ׳דרמה׳ (בעברית). (At least 2-5 categories at the same time, every time) #2 In BadBoy Story's Category. #3 In Romance & Drama Story's Category. "למה שיקרת לי? למה השארת אותי לבד דניאל?" שאלתי כשהדמעות חונקות את גרוני "למה קפצת בשביל להציל אותי למה? לעזאזל דניאל". והנה שוב אחרי שהצלחתי סוף כל סוף לעצור אותם, הדמעות שלי חזרו ובגדול. מי שתמיד הייתי מסתכלת עליו בהערצה, מי שבשבילי היה.. בלתי מנוצח.. מי שהיה הסופרמן שלי! כבר לא היה. "למה אתה תמיד חושב שאתה יודע הכל? שאתה יודע מה הכי טוב לי?" שאלתי ומשכתי באפי "אתה אגואיסט שחושב רק על עצמך! אתה לא רוצה לחיות בלעדי אבל אתה לא חושב על הכאב שאני ירגיש כשאני אהיה בלעדיך" אמרתי בבכי "לא אכפת לך מהכאב שאני מרגישה עכשיו.. כל הזמן הזה.. היית שקרן". "אני אמורה להגיד לך תודה שהצלת את החיים שלי, אני אמורה להיות שמחה שנשארתי בחיים.. אבל אני בדיוק ההפך מזה דניאל" ---------- האם אפשר לרפא לב שנשבר כתוצאה ממשהו בלתי הפיך?

אהבה מטורפת, מלאת תשוקה וחסרת גבולות. אבל מי מבטיח לנו, שזה דווקא לטובה?

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋