"Love is like a cigarette - begins with a flash but ends into ash". סיפורים וקטעים קצרים. כולם נכתבו למגירה במשך כמה שנים, לא תכננתי לפרסם אף אחד מהם. הם מתחילים באהבה הראשונה שלי, בחבר הראשון שלי. בבן אדם שלימד אותי מה זה לאהוב, לתת את כל כולי, ובסוף להישבר. ומשם זה ממשיך, עד היום. אני מעלה כל פעם שאני מוצאת קטע ישן שאהבתי. קטע ישן שכשאני קוראת אותו הוא מעלה בי בדיוק את אותו הרגש בגללו הוא נכתב.

לילי היא לא בחורה רגילה.. אימה נרצחה,הם קרעו את גרונה ומצצו את הדם שלה. לילי ראתה הכל מול עינייה,איך הדבר שהכי חשוב לה נלקח ממנה. היא גדלה מלאת נקמה,רצונה להרוג היה חזק מתמיד. עד שפגשה את אלכסנדר. מי הם? מה הם? ומה לעזאזל קרה? תכנסו ותגלו..

"יש לך את זה במידה שלי?" "לוק, בייבי, זו חצאית." "אני יודע מה זה פאקינג חצאית, שאלתי אם יש לך את זה במידה שלי." [ימי שבת] נכתב על ידי: BlinkHemmo1996

תמיד כשרוצים לכתוב סיפור או קטע, כל הבעיה היא למצוא מאיפה להתחיל. העלילה כבר בראש, האירועים, הדמויות, הרגשות, אבל קשה למצוא ולהגדיר את המילה הראשונה. את המשפט הראשון. את הפתיחה. הסיפור הזה הוא לא עוד סתם סיפור - אני מקווה - הסיפור הזה הוא חיים. חיים של מאות ואלפי נערות עם נקודה כואבת בלב. אצל חלקן זה נקודה קטנה וטורדנית שמפריעה מהצד, ולחלקן היא כבר גדלה והפכה למעטפת מדממת של כאב שמתהדקת ומתהדקת על הלב וגוזלת מהן את רגעי האושר והיופי בכל אותן שנים. אז המילה הראשונה - "מעיין", והמילה האחרונה-...תלוי. תלוי במי שסביבה, תלוי באמונה שבה, ובעיקר - תלוי בה. #### אזהרה: אנורקסיה הפרעות אכילה דיכאון פגיעה עצמית

ייתכנו שינויים בעקבות עריכת הסיפור. חייה של טרייסי ג'והנס מעולם לא היו קלים, עם זה היא יכולה להסכים. אם הייתם מכירים את סיפור חייה לא הייתם מהססים להגיד שהיא קורבן. קורבן להצקות, הקנטות, ואף אלימות מצד שכניה ותושבי העיירה. קורבן של החיים, אפשר להגיד - לאחר שהתייתמה מהוריה בגיל 11 ונותרה לבדה בעולם... קורבן של ממשלה מושחטת, וגורל אכזר. אז לא פלא שבגיל 15 זו היא שנבחרת בקטיף כדי לשמש כ"קורבן" ה18 של "המפלצת" ששוכנת מחוץ לכותלי העיירה. אבל העניין הוא.. שטרייסי לא מאמינה במילה קורבן... היא מתכוונת להילחם בציפורניים ובשניים, גם אם המצב נראה אבוד... אז למי בדיוק קראתם קורבן ? ________________________ *הצבעות תגובות עצות ודעות יתקבלו בברכה תמיד*

הרמתי את ראשי לצבעיי השמיים הכחולים, שהתערבבו עם העננים הלבנים, לצד השמש שסנוורה את עיניי בחמימות. זאת הירושה שאני קיבלתי ממנו. אני לא צריכה את הכסף, או בית עם חצר. אני צריכה להרגיש אותו, וככה אני מרגישה אותו, דרך הים. ככה אני יכולה להאמין שאני מרגישה אותו. הדרך שלו כאן, הצעדים שלו חרוטים על כל גל שמתקרב. הוא צדק החיים הם כמו הגלים ,כל גל מתחיל ונגמר כמו שכל אדם נולד ונפטר. מצד שני, זה לא אומר שלא יבוא אחריו עוד אחד. אני יודעת שאין לאבא שלי מחליף, אין עוד אדם כמוהו ולא צריך להיות. הרי שגל מתחיל, הוא סוחף אותך ובסוף גם הוא מגיע לסוף. יבוא עוד גל, לא כמוהו, אבל יבוא אחד אחר שסחוף אותי בצורה חדשה. שונה. אולי זה טוב ואולי לא. צריך לזכור שלא תמיד יש אור בקצה המנהרה, הרי השמש תשקע בסופו של דבר והחושך יעלה. אם אני לא ארצה לצאת מהמנהרה החשוכה הזאת? אולי המנהרה הזאת היא בעצם הצינור שעוטף אותך, שלא נותן לראות שום דבר חוץ מהצבע הכחול של השמיים שמשתקפים על גביי המים. הצינור יכול ריקני, חסר טעם. עד הרגע שאני נוגעת במים. פרץ של אדרנלין עובר בתוכי, ואני לא רוצה שהוא ייפסק. אני זוכרת את הדממה שאבא גלש, הוא שמע הכל לצד השקט הדומם. זה האוויר שלו. היום זה האוויר שלי. קימברלי מצאה את התקווה. אך מה יקרה ברגע שהתקווה תיקח הכל?

[הסיפור נקטע באמצע, אין סוף. הסיפור לעולם לא ימשך אין למה לקרוא.] ©Please_Die

רעות לוי בת ה-16, נמצאת במשך כשנה תחת אימונים מפרכים ומתישים בהתעמלות אומנותית בכדי להיכנס לכושר ולהגשים את חלומה להגיע לאולימפיאדת החורף לנוער של שנת 2016. האימונים המפרכים מתבצעים בהשגחת מאמנת קשוחה אשר דורשת יותר מידי ולאט לאט גורמת לרעות לאבד את עצמה מבחינה פיזית ונפשית.

בקרב הזה כולם מתו. אף אחד חוץ ממני לא שרד. לפחות זה מה שאני חשבתי. המשימה שלי היא לנקום, המשימה שלי היא להחזיר אותו חי. בהתחלה התייחסו אלי כמו אל הבת המורדת, אף אחד לא האמין שיש בי משהו מעבר לרצון לנקום באמי, אבל ככל שהתקדמתי בדרגות הם הבינו. הטעות הגדולה ביותר שלהם הייתה להבין כי בסופו של דבר, אני רצחתי את כולם. בדרך ישירה או בעקיפין. כי אני תמיד ירצה להציל אותו. הוא הדבר היחיד שנשאר לי ולאבד אותו היה הדבר הכי קשה שיכל לקרות לי.