עברו שנתיים מאז המקרה המצער של בעלה, ניקולאס רייס. רוזלינה לוקחת על עצמה את כל האשמה ולא מסכימה לעצמה להתאהב, היא נכנסת לדיכאון עמוק. האם היא תבחר את הדיכאון או את מה שהעולם מציע לה? •••גמור••• -על אחריותכם בלבד. -מכיל תכניים מיניים (שניים לא מפורטים במיוחד ואחד מפורט קצת יותר). זכה בתחרות Wattys 2016. © כל הזכויות שמורות לי.

כי יש דברים שרק כותבים יבינו. הנה אוסף של מקרים שכל מי שכותב יכול להתחבר אליהם. לקוח מנסיוני האישי ככותבת. ממים נוספים נמצאים באינסטגרם @Writing.memes.il היה ב: 1# בעזרה 1# במדריך 2# בכתיבה

לא משנה כמה ננסה לברוח יש דברים בחיים שפשוט אי אפשר לחמוק מהם, ההשתקפות שלנו במראה הוא אחד מהם.

הוא התכופף להסיר לי את המסכה והסטתי את הראש הצידה "בבקשה לא" "למה לא?" חייכתי "אני רוצה להישאר בסוד" מלמלתי והוא הביט בי כסקרן אבל חיוך עדין עשה את דרכו על פניו "הסוד הקטן שלי?" צחקתי "לא זכור לי שאני שלך" "את יכולה להיות" הבטתי בעיניים כחולות מרתקות וחייכתי חיוך ביישן ולפני שהספקתי לשנות את דעתי עמדתי על קצות האצבעות והצמדתי את השפתיים שלי לשלו. נפרדנו ופעם נוספת הוא הושיט את ידו מנסה להוריד את המסכה ואני אחזתי בידו "פעם שנייה פסילה" מלמלתי לוקחת צעד אחורה ובורחת שומעת אותו קורא לי ולא הסתובבתי אחורה. אני ידעתי מי הוא אבל הוא לא ואם הוא ידע את הסוד שלי הוא יברח לכיוון השני, אם הוא ידע שאני אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלו.

זכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור הביתה, אם בכלל יש מקום לו תוכל לקרוא בית, ולהתרחק מהקפטן, ארתור, כמה שיותר. מלחמה עומדת להתחיל. למרות שהיא לא רוצה לקחת בזה שום חלק, היא מוצאת את עצמה נכנסת לתוך זה באופן מובהק - מארגנת את הצוות, מכינה מפות, ממציאה טקטיקות. היא מתחברת לאנשים שונים בספינה, ומגלה שלמקום הזה יש קשר בלתי נפרד לעבר שלה, להווה שלה, ואפילו לעתיד שלה. מנערה רגילה היא הופכת מרצון או לא- לשודדת ים. ואיתה? איתה לא כל כך כדאי להסתבך.

מגע חמים, תמים, אני חושבת. נגיעתו שינתה הכל. המיסה בשנייה את המבנה הרובוטי בתוכי לתוך ליבי. הוא הפעיל מחדש את הלב לדמם בכאב המגיע לי. הדמעות עולות ומציפות את גרוני עד שאני לא מסוגלת לנשום. אני עוצרת את נשמתי ודמעה בוגדת יוצאת מעיני ואני שוב נלחמת להתרחק אך הוא עקשן יותר מכל אדם שהכרתי בחיי. גופי מרגיש מכווץ ומוגן בו זמנית. זרועותיו עוטפות את כל השברים מליבי הנופלים כמו מפל. "גם אם לא תרצי בי, אני פה לתמיד. אני האבן שלך." "אבל אני לא יכולה אבן." אני נאנקת בבחירת המילים. "אני צריכה סלע." לירוי מחזק את חיבוקו ולוחש בצרידות שמרעידה את עולמי. "אני הסלע ואני הקרקע שלך." -------- כל הזכויות שמורות! אין להעתיק, לשכפל או כל דבר אחר! תודה רבה למלכה שלי המוכשרת! @howbypassion אוהבת אותך❤ תחילת הסיפור 25.10.16

כשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששות, העצב..הכל מתפוגג בשנייה. אנחנו מתנתקים בשקט. מביטים בשמש שהפכה בינתיים לאדומה ומתחילה להיעלם לה אל תוך הים הכהה. אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי. סוף סוף התפרקות. ❝ #1 רומנטיקה

"החיים שלנו הם כמו פאזל אחד ענק המורכב מהרבה חלקים קטנים. עבר מעורבב עם הווה, ואהבות קטנות מסתתרות מתחת לשינאות הנחרצות. החוכמה היא לדעת לחבר את מה שנראה הכי מתאים, לפי החוש ולפי העין. אלה הצעדים הקלים. השאר - קצת יותר מסובך. ומעולם לא חשבתי שחיי יכולים להיות עד כדי כך מסובכים." חייה של שרה בלום עמוסים בתלאות והרבה מכשולים. בדרך היא חווה אהבות, אכזבות, פחדים, דאגות ומעל הכל - תסכול. בהגיעה לגיל 14, חייה משתנים לחלוטין מהקצה לקצה. בתקופה כל כך מתוחה של טרום מלחמת העולם השנייה, היא מנסה להבין מה מתחולל בארצה הצרפתית. ועוד לפני שהיא מעכלת, היא פורצת בכל הכוח. ואין אף אדם שיוכל לעצור את הדהרה האכזרית. למעשה, יש אדם אחד. אולי הוא לא יכול למנוע או להפסיק את המהפכה, אבל הוא בהחלט יכול לעמעם את הכאב ולאלחש אותו. בינו לבין שרה מתפתח קשר הדוק של חברות נפלאה, המתגלגל עם הזמן ונהפך למשהו הרבה יותר עמוק. ___________________ קצת על הרכב הסיפור: בתחילת כל פרק יהיה רשום מקום, זמן ותאריך. אם יהיה פרק שלא רשום את זה בהתחלה, תדעו שזה המשך ישיר של הפרק הקודם. מקווה שתאהבו ❤