"תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הפנים הכעוסות שלו. "את מפחדת ממני." הוא גיכח. כנראה שהבחין בעיניי הרטובות. "את," הוא התחיל לומר, ותלה בי עיניים מאשימות, "מפחדת ממני. תגידי לי, אישה יקרה, מי לוקח חלק יותר גדול בהריסת מערכת היחסים שלנו, אני, או את? האם אישה אמורה לפחד מבעלה?" הוא שואל, מבט שטני על פניו. ואז הבנתי שהוא מאשים אותי. אישה כן אמורה לפחד מבעלה כשהוא מתנהג אליה ככה. וידעתי שאני לא אשמה, אבל הרגשתי ככה. רק כי אהבתי אותו, וכל מילה שלו הייתה שווה בשבילי למילה של אלוהים.

Tessa Young is an 18 year old college student with a simple life, excellent grades, and a sweet boyfriend. She always has things planned out ahead of time, until she meets a rude boy named Hardin, with too many tattoos and piercings who shatters her plans.

אורות הבהבו במשך הסמטה לצד הצבע הכהה של השמיים, לא נצץ עליהם כוכב אחד. השמיים היו ריקים, אפלים. לא שמעתי שום דבר מלבד רשרוש העלים שהתעופפו באוויר,כמוהם הרוח חבטה גם בי,חיבקתי את גופי אבל עדיין הרגשתי קפואה. הפחד התחיל לזרום בדמי בכל צעד קטן שעשיתי, רעדתי, בקושי יכולתי לנשום וזה לא היה בגלל הרוח. הזיכרונות עלו במחשבותיי,כמו חצים גדולים שבהתחלה לא מכאיבים,אבל שהם נזרקים שוב ושוב, הכאב מתחיל להתחזק,הוא הורג אותך מבפנים. ינקתי נשימה קצרה שהתחלתי להרגיש את העולם מסתובב,רק אני עמדתי, חפצים הסתובבו כנגד עיניי,חפצים שלא קיימים. הרחוב היה ריק , לא הייתי מופתעת,אף אחד לא היה רוצה לא לבוא לכאן, אני לא רוצה לבוא,אבל זה העבר שרודף אותי, העבר שאני צריכה לשחרר. משכתי את כובע הז'קט מעל ראשי,מעבירה מבט קלוש לאחור, עדיין לא היה דבר, אבל אוזניי שמעו צעדים, הם שמעו תנועות. לא יכולתי לשלוט בגופי,רצתי, ברחתי. הנשימות הכבדות שלי האטו שהבטתי בדלת שהתקלפה בצבע חום מצהיב. שנאתי את מי שעומד מאחוריה,כי הוא זה שרדף אותי כל חיי. שכל הבנות התרוצצו ברחבי הבית ספר בשמלות קצרות, מיה הייתה במוסך של אביה, לבושה בז'קט משובץ שכתמי שמן חומים מכסים את פנייה. היא בזבזה את הילדות שלה לטובת אביה. עכשיו שהיא עשתה טעות, מה יקרה שזה יהפוך לפתרון?

הרמתי את ראשי לצבעיי השמיים הכחולים, שהתערבבו עם העננים הלבנים, לצד השמש שסנוורה את עיניי בחמימות. זאת הירושה שאני קיבלתי ממנו. אני לא צריכה את הכסף, או בית עם חצר. אני צריכה להרגיש אותו, וככה אני מרגישה אותו, דרך הים. ככה אני יכולה להאמין שאני מרגישה אותו. הדרך שלו כאן, הצעדים שלו חרוטים על כל גל שמתקרב. הוא צדק החיים הם כמו הגלים ,כל גל מתחיל ונגמר כמו שכל אדם נולד ונפטר. מצד שני, זה לא אומר שלא יבוא אחריו עוד אחד. אני יודעת שאין לאבא שלי מחליף, אין עוד אדם כמוהו ולא צריך להיות. הרי שגל מתחיל, הוא סוחף אותך ובסוף גם הוא מגיע לסוף. יבוא עוד גל, לא כמוהו, אבל יבוא אחד אחר שסחוף אותי בצורה חדשה. שונה. אולי זה טוב ואולי לא. צריך לזכור שלא תמיד יש אור בקצה המנהרה, הרי השמש תשקע בסופו של דבר והחושך יעלה. אם אני לא ארצה לצאת מהמנהרה החשוכה הזאת? אולי המנהרה הזאת היא בעצם הצינור שעוטף אותך, שלא נותן לראות שום דבר חוץ מהצבע הכחול של השמיים שמשתקפים על גביי המים. הצינור יכול ריקני, חסר טעם. עד הרגע שאני נוגעת במים. פרץ של אדרנלין עובר בתוכי, ואני לא רוצה שהוא ייפסק. אני זוכרת את הדממה שאבא גלש, הוא שמע הכל לצד השקט הדומם. זה האוויר שלו. היום זה האוויר שלי. קימברלי מצאה את התקווה. אך מה יקרה ברגע שהתקווה תיקח הכל?

עונה שנייה לסיפור "כמו אחות קטנה". לאחר שלוש שנים שבהם תום וירדן כמעט ולא נפגשו, תום מגיע למסיבת יום הולדת התשע עשרה של ירדן. עם הזמן הדברים מתגלגלים כשתום מגלה שירדן היא לא אותה ירדן הקטנה שנהג לשמור ולהגן עלייה מכל דבר. היא כבר לא החברה שלו והיא גם לא שוכחת להזכיר לו את הדרך בה פגע ונפרד ממנה. אבל בכל נקודות השבירה בהן שניהם נוכחים ביחד, רגשותיו של תום מתחילים לתעתע בו ובהחלטות שלו וירדן מתחילה לערער בהחלטות שלה. כל זה, בתוספת של ריבים, מסיבות, חברויות, צחוק, בכי, שנאה, אהבה, אקסים ואקסיות- בעיקר אקסיות. העונה השנייה של ״כמו אחות קטנה״, מציגה את כל מה שהשתנה במשך השלוש שנים האלו תוך כדי שהיא מסופרת בזמן הווה וגם היא מנקודת המבט של תום.

תום אף פעם לא חשב שהוא יתאהב באחותו של איתמר, החבר הכי טוב שלו. הוא נשבע לאיתמר שבזמן שהוא לומד בפנימייה והוא רחוק מהבית- הוא ישמור על ירדן, כאילו היא אחותו הקטנה באמת. הוא דאג לשמור ממנה מרחק ולהסתכל עלייה מרחוק. הוא לא חשב שהוא אי-פעם יסתכל עלייה אחרת חוץ מ׳אחות של איתמר׳. עד יום שישי אחד, שבדרך-כלל היה כמו של יום שישי שהם היו רואים אחד את השני, רק שהפעם הוא ניגש אלייה, ומאז הפך את כל החוקים. ככל שהזמן עובר העניינים רק הולכים ומסתבכים. סודות, בעיות, חברים ואפילו משפחה לא מתפקדת. מערכת היחסים שלהם היא כמו רכבת הרים בדיוק, פעם עולה ופעם יורדת.. אך לפעמים השאלה היא האם אחרי כל ירידה- כזה קל לעלות? ⚒⚒ ••סיפור גמור••

"האם 14 ימים הם מספיק זמן בשביל להתאהב?" • אני לא כותבת את הפאנפיק הזה, אלא מתרגמת אותו, תהנו:)

"החיים הם כמו רכבת הרים, יש עליות ויש ירידות. אבל זאת החלטה שלכם אם לצעוק או ליהנות מהנסיעה."

הארי סטיילס הוא עיתונאי בן עשרים ושלוש שמתבקש לחזור חמש שנים אחורה, לשנה האחרונה שלו בתיכון אבל עם שינוי קל. הוא לא חוזר לתיכון כהארי אלא כמרסל, דמות מזויפת, בדיונית שהומצאה על ידי צוות העיתונאים במסגרת הכתבה שעליו להגיש. הארי או אולי מרסל, צריך להתחבר לאנשים, לחדור לכל השכבות, לבחון מקרוב את כל החוקים שעל פיהם מתנהל בין הספר, ולבחון את ההפרדה בין המקובלים לחנונים. הוא לא דאג לגבי התלמידים שיגלו את הזהות האמיתית שלו , ברגע שהכתבה תיגמר והוא ייאלץ לחזור לחייו הרגילים והמושלמים. הוא לא דאג לגבי זה בכלל. הראש שלו היה שקט מדאגות כאלה או אחרות, עד שהיא נכנסה לתמונה. "אני לא מאמינה שאני זוכה לראות את הארי סטיילס מתאהב. אני חושבת שהכותרת של הכתבה צריכה להיות עלייך. אתה האייטם האמיתי." ״תשתקי.״