לשקד וליאב יש מערכת יחסים יפה ונטולת סיבוכים, הם ידידים ממש טובים, סליחה התכוונתי ליזיזים ממש טובים. העניינים טיפה מסתבכים כשהם מתחילים לפתח רגשות, קצת אחרי שהם מתוודים על אהבתם ליאב נאלץ לעזוב את הארץ ומשאיר לשקד הפתעה שלה היא בכלל לא ציפתה. -מכיל תוכן מיני מפורט •קרדיט לכריכה לlili20083 המדהימה•

"היה בנינו משהו, ונקשרתי אליך. אבל מפה אני ממשיכה בלעדייך, כי מה שהיה בינינו הוא בלתי אפשרי." "את יודעת שזה לא נכון... ואני לא ציפיתי שזה יקרה. לא תכננתי את זה ואני בטוח שגם את. אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים לבחור במי להתאהב, אלו הרגשות שלנו ואין לנו שליטה עליהם." ***** אמור סוארס, היא יתומה בת 16. היא הגיעה לבית האומנה כאשר הייתה בת 3, ובגיל 10 החלה לחוות התעללות מצד "המקובל" בבית האומנה. 5 וחצי שנים לאחר שהתחילו להתעלל בה, הטבחית אוליביה האהובה על הבית, מחליטה להתערב שוב, והפעם, הרבה יותר חזק. היא שולחת את אמור לפנימייה חדשה, במרכז העיר בוסטון. היא מגיעה לפנימייה הזאת, מלאה בחששות מאיך שהוותיקים יקבלו אותה. אך הכל מתנפץ לה בפרצוף כשהיא פוגשת לראשונה ב"בריון" של הכיתה. ולמרות כל זה, היא לא ציפתה ששם היא תכיר את האהבה האסורה שלה. האחד ששמר עליה והיה לטובתה כשכולם הפנו את גבם אליה בשל עברה. אותו אחד שכבש את ליבה ואהבה הקיימת ביניהם היא פשוט בלתי אפשרית. כך לפחות היא חושבת. "אנחנו פשוט לא יכולים להיות ביחד." אלו הם דבריה אליו. "אני מוותר על הרבה דברים בחיים, אבל על דבר אחד אני לא מוותר, והוא עלייך." זאת הייתה האמירה שלו ביום שבו הוא החליט שזהו זה, הוא רוצה אותה והוא ילחם עליה בכל ליבו. גם אם זה מוצא חן בעיניה וגם אם לא.

-גמור- סהר היא נערה בשנתה האחרונה ללימודים, בחורה דעתנית שאומרת את שעל ליבה תמיד. היא אוהבת ללמוד, היא אוהבת את החברות והמשפחה ויותר מהכל היא אוהבת את בר, החבר שלה. בר הוא ילד שטותניק, שונא ללמוד ואוהב את סהר, הם תמיד מאזנים אחד את השנייה וזה מה שהצליח להחזיק אותם שלוש שנים כמעט מושלמות ביחד. זה לא נראה כאילו הקשר שלהם יגמר אי פעם. בר עושה טעות שעולה בקשר הארוך שלו עם סהר ובייחוד באמון שלה, וכשירצה אותה בחזרה הוא יבין שהדרך חזרה ללב שלה הרבה יותר קשה ומסובכת משזכר.

הרמתי את ראשי לצבעיי השמיים הכחולים, שהתערבבו עם העננים הלבנים, לצד השמש שסנוורה את עיניי בחמימות. זאת הירושה שאני קיבלתי ממנו. אני לא צריכה את הכסף, או בית עם חצר. אני צריכה להרגיש אותו, וככה אני מרגישה אותו, דרך הים. ככה אני יכולה להאמין שאני מרגישה אותו. הדרך שלו כאן, הצעדים שלו חרוטים על כל גל שמתקרב. הוא צדק החיים הם כמו הגלים ,כל גל מתחיל ונגמר כמו שכל אדם נולד ונפטר. מצד שני, זה לא אומר שלא יבוא אחריו עוד אחד. אני יודעת שאין לאבא שלי מחליף, אין עוד אדם כמוהו ולא צריך להיות. הרי שגל מתחיל, הוא סוחף אותך ובסוף גם הוא מגיע לסוף. יבוא עוד גל, לא כמוהו, אבל יבוא אחד אחר שסחוף אותי בצורה חדשה. שונה. אולי זה טוב ואולי לא. צריך לזכור שלא תמיד יש אור בקצה המנהרה, הרי השמש תשקע בסופו של דבר והחושך יעלה. אם אני לא ארצה לצאת מהמנהרה החשוכה הזאת? אולי המנהרה הזאת היא בעצם הצינור שעוטף אותך, שלא נותן לראות שום דבר חוץ מהצבע הכחול של השמיים שמשתקפים על גביי המים. הצינור יכול ריקני, חסר טעם. עד הרגע שאני נוגעת במים. פרץ של אדרנלין עובר בתוכי, ואני לא רוצה שהוא ייפסק. אני זוכרת את הדממה שאבא גלש, הוא שמע הכל לצד השקט הדומם. זה האוויר שלו. היום זה האוויר שלי. קימברלי מצאה את התקווה. אך מה יקרה ברגע שהתקווה תיקח הכל?