ליאַה כהן חיה בעיירה קטנה -משגל, הנמצאת בלנקסטר, פנסילבניה- עם סבה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא עוזרת לסבה בחנות שבבעלותו לבעלי החיים, אבל זה לא הייעוד שלה, לא ולא. השאיפה הכי גדולה שלה היא לצאת מעיירת העבר הזאת, ומפנסילבניה בכלל, לעיר הגדולה, ניו יורק. להתחתן עם החבר שלה, פיטר, ולא לחזור למשגל לעולם. אוסטין וואייט, האח התאום והבעייתי של פיטר. מהרגע הראשון שהוא הציג את עצמו בפני ליאַה, והושיט את ידו על מנת ללחוץ את ידה, הוא רצה לעשות הרבה יותר מזה. השיער האדמוני שלה משך אותו. העיניים החתוליות ירוקות שלה היפנטו אותו, והדרך בה הביטה בו עינתה אותו. והשפתיים, השפתיים הפעורות מעט, האדומות על רקע עורה הצחור והלבן. כן, הוא בהחלט רצה לעשות יותר מזה. ליאַה ואוסטין נלחמים בתשוקה שלהם אחד לשני על מנת לא לפגוע במישהו ששניהם אוהבים. אבל עד מהרה התשוקה היא לא האויב היחיד שלהם, נראה שהסודות מהעבר מאיימים להביס את התשוקה הגדולה בניהם ולהפריד ביניהם לנצח.

״הוא תפס בישבני, מוחץ אותו בין אצבעותיו. שרטתי את גבו עם ציפורניי הארוכות, הרגשתי את זיקפתו נצמדת אל ביטני התחתונה, חייכתי לעצמי. ריח השירותים המסריח כבר לא הסיח את דעתי, אלא החתיך הזה שקפץ עליי משום מקום. הוא הרים את שמלתי הקצרה מעט מעלה, חושף יותר עור, הוא ליטף את יריכיי, מתקדם לאט לאט לכיוון המטרה שלו. גנחתי בהשתוקקות והבחור חסר השם ישר אחרי. לא אכפת לי מי זה. העיקר שאהנה. כמו תמיד.״ אלה הם חייה של ליילה. מועדונים, ריקודים, חתיכים, שתייה, מוזיקה. או לפחות היו. הדרך בה חיה את חייה התנקמה בה, בדרך הנוראית ביותר שיש. היא שבורה, היא בטוחה שזו אשמתה, היא בטוחה שכל מה שקרה לה היה באשמתה. הוא לקח את זה ממנה. לקח את הכל. ג׳ייקוב מנסה להחזיר לה את זה, להחזיר לה את חייה, להחזיר לה את השמחה והחיוך לפנים. זאת מלחמה קשה מדי. הוא לא מוותר, וחשוב מזה, הוא לא נותן לה לוותר, אבל לא מהסיבות הנכונות.