הסיפור הושלם ✔️ כולם כבר יודעים שכריסטינה צ'אנס היא לא אותה הילדה המתוקה שהייתה פעם. פרק העבר שנטרק בפניה נעול, והשדים הנוראיים שמסתתרים שם ואוכלים אותה מבפנים שורטים קצת, אבל היא לא צורחת; היא אפילו לא מדברת. ואם תשאלו אותה למה או איך, כדאי שתדעו שהתגובה היחידה שתקבלו זה את עשן הסיגריות שלה ישר בפרצופים היהירים שלכם. ולה מצד זאת, אפילו לא יהיה אכפת אם מישהו ייחנק בדרך. ועכשיו, אחרי כמעט שנתיים, היא חוזרת אל מיאמי. שבה אל צנצנת הזכוכית של אביה השתלטן ריצ'ארד, היחיד שעוד מנסה לגרום לכריס להתעורר אל המציאות ולהתחיל לפלס את דרכה המסובכת ולהתאפס על חייה - להתחיל ללמוד בבית ספר חדש ויוקרתי, הרחק מן הצרות אליהן היא הספיקה להכניס את עצמה. וכשכל כפפות המשי הנקיות האלה מנסות לנקות את תדמיתה המלוכלכת ללא הצלחה, אולי יהיה זה דווקא איידן סמארס שיכתים לחלוטין את נשמתה המטונפת ממש כמו ידיו האשמות שלו? הוא יציץ כל כך פנימה שהיא כבר לא תוכל להחזיק בדלת - רק להתאמץ בשביל להסדיר את הנשימות הארוכות האלה שלה. ואז, היא תבין: אולי אפשר לנסות לברוח מהשקרים של אתמול, אבל מחר, אין לדעת אם לאמת יהיה טעם מתוק יותר. ® מכיל תוכן מיני וקשה שאינו מתאים לכולם/ן. ® זכויות היוצרים שמורות אך ורק לכותבת.

קאת'רין מעולם לא חשבה שהחיים השקטים שלה יתהפכו. רגע אחד היא ביער, קוראת את הספרים האהובים שלה, וברגע השני מנסה להיחלץ מלהבות כחולות ששורפות את אחוזת הדרקון, הבית שלה. כשהיא יוצאת משטח האחוזה ופוגשת אותו היא מבינה שהמסע שלה מתחיל. אז... שנתחיל גם אנחנו את המסע שלנו? ❧❧❧ תאריך התחלה: 17.2.2015 תאריך סיום: 23.9.2016 ❧❧❧ ♕ #1 Teen Fiction - 22.10.2016 ♕ קרדיטים: ★לשולחן המתבודדים (המבין יבין) ★עזרה בעריכה הלשונית של ההקדמה- jk1089 ❧❧❧ שם בעברית: "מיועדת להיות" © זכויות יוצרים שמורות לי ואין להעתיק את הסיפור או חלקים ממנו

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋