לפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
זה פשוט אוסף של כל המחשבות וכל הרגשות שלי. אני ממש מקווה שאף אחד שאני מכירה לא יראה את זה...כי אני פורקת כאן את כל הדברים שלי, הרגשות העמוקים ביותר שלי, חיי היומיום שלי... נכון לכרגע, מקום ראשון בקטגורית (ואני מתרגמת את זה תירגום חופשי) רוחניות. בודקת כל יום שהוא עדיין שם וברגע שזה ישתנה אני אשנה גם את זה מיד.
״קטנה שלי תהני ותלמדי שם״ אמא אמרה כשהיא חיבקה אותי ובכתה תוך כדי. ״אמא אני כבר בת 17״ היא הסתכלה עליי במבט כועס, ״אוי תשתקי, בשבילי את עדיין ביצית בחודש השני״ צחקתי וחיבקתי אותה שוב. כן, זאת אמא שלי. *** קימברלי מרלין וויליאמס, נערה חכמה וכמעט ענייה בת 17 שנולדה בניו...
מי אמר שחיים בפנימייה הם חיים משעממים?? רומן יפיפה שמסתבר כאסון, חיים שנגמרים בסיוט וילדה אחת, שחווה הכול... מוות, שמחה, רגש, פחד, ורומן יפיפה שמתחיל באהבה תמימה... סיפור עוצר נשימה...שבסופו, תגלו הכול... ;)
