מגע חמים, תמים, אני חושבת. נגיעתו שינתה הכל. המיסה בשנייה את המבנה הרובוטי בתוכי לתוך ליבי. הוא הפעיל מחדש את הלב לדמם בכאב המגיע לי. הדמעות עולות ומציפות את גרוני עד שאני לא מסוגלת לנשום. אני עוצרת את נשמתי ודמעה בוגדת יוצאת מעיני ואני שוב נלחמת להתרחק אך הוא עקשן יותר מכל אדם שהכרתי בחיי. גופי מרגיש מכווץ ומוגן בו זמנית. זרועותיו עוטפות את כל השברים מליבי הנופלים כמו מפל. "גם אם לא תרצי בי, אני פה לתמיד. אני האבן שלך." "אבל אני לא יכולה אבן." אני נאנקת בבחירת המילים. "אני צריכה סלע." לירוי מחזק את חיבוקו ולוחש בצרידות שמרעידה את עולמי. "אני הסלע ואני הקרקע שלך." -------- כל הזכויות שמורות! אין להעתיק, לשכפל או כל דבר אחר! תודה רבה למלכה שלי המוכשרת! @howbypassion אוהבת אותך❤ תחילת הסיפור 25.10.16

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋