״כאילו חיי הם פאזל, ובכל פעם אני מוצא עוד חלק ומחבר אותו למקומו הנכון.״ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ שנת הלימודים של 2015-2016 על פניה הייתה אמורה להיות השנה שלהם- כשהם עוד צעירים להפליא, וחושבים שהם יודעים מה הם עושים. ואכן על פני השטח הכל נקי, חברויות חדשות נרקמות ונאמנות מחברת בין הלומדים בפנימיית ״שובו״. אופוריה נעימה שוררת וניצני אהבה מלבלבים בכל עבר. אבל מה קורה תחת הקרקע, כשהשאלות צפות וכל מי שיש לו תשובות נמצא בין המתים? העבר שלהם נקשר זה בזה בשרשראות שנקברו עמוק, כל כך עמוק. כשכל מה שהיה נראה נכון פתאום מתפוצץ להם בפרצוף, האם יוכלו לסלוח על טעויות נושנות? והסודות מה איתם? ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋

הבטתי בו לכמה רגעים והרגשתי אבוד. אבוד בתעלומה שנקראת לואי. אבוד בזוג עיניים כחולות, אבוד בריח וניל וסיגריות, אבוד עמוק מידי בריבים על אמנים מודרנים. תחת נשמתי הסנפתי את ריח הסיגריה שטרם התכבתה. ניסיתי לחשוב איך לפתור את התעלומה בשם לואי, אבל גם אחרי שכל חתיכות הפאזל ניסו להתחבר, ופיסות אבודות של רגעים גיששו אחד אחר השני, עדיין הרגשתי אבוד. כנראה שלתעלומה הזו לעולם לא יהיה פתרון, כי אני אבוד בעשן שלו. ● @Lagoona7Blue כריכה ע״י ● + 24.11.16 + 10.12.16 + 26.12.16 + 27 12.16 + 27+8.1.17 +30.1.17 11.3.17 מקום שני בקטגוריית הפאנפיקשנס.

אמילי ג'יין, היא כמו כל נערה טיפוסית. רוב הזמן עושה שטויות ועל טעויות למדה ממזמן שלא להתחרט. היא ציפתה להעביר את כיתה יב' בעיקר בהרבה מסיבות ואלכוהול. כל מה שנשאר לה זה למצוא את האחד שאיתו תוכל לגלות מה זאת אהבה. אז מה קורה כשתלמידה חדשה מצטרפת לשכבה שלה? גנבה וסיבוך עם המשטרה, פפראצי שרודפים אחריה, בגידה ואהבה. גברים.. נשים.. ועל האהבה לשניהם. כל זה רק חלק קטן בשנה האחרונה של אמילי ג'יין... מכיל : * תוכן לסבי * * ביסקסואליות * * שימוש באלכוהול, עישון וסמים * תהנו ;) × גמור ×

סקרלט היא נערה תמימה ומאושרת, אוהבת ואהובה. זאת ההקדמה הרצויה, הלא כן? כמה חבל שהמציאות מספרת הקדמה אחרת. ** זכויות היוצרים לכריכה שמורים לאמורה צ'אן.

חרא חביב שלי שאני משתפת פה באלכם? תקראו לא באלכם? סבבה, משתגידו.

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋

ריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא חייכו אליי, אבל חלק מהחיים זה ליפול, ולחיות זה לדעת לקום. *מצטערת מראש על שגיאות*