״כאילו חיי הם פאזל, ובכל פעם אני מוצא עוד חלק ומחבר אותו למקומו הנכון.״ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ ❋ שנת הלימודים של 2015-2016 על פניה הייתה אמורה להיות השנה שלהם- כשהם עוד צעירים להפליא, וחושבים שהם יודעים מה הם עושים. ואכן על פני השטח הכל נקי, חברויות חדשות נרקמות ונאמנות מחברת בין הלומדים בפנימיית ״שובו״. אופוריה נעימה שורר...
הבטתי בו לכמה רגעים והרגשתי אבוד. אבוד בתעלומה שנקראת לואי. אבוד בזוג עיניים כחולות, אבוד בריח וניל וסיגריות, אבוד עמוק מידי בריבים על אמנים מודרנים. תחת נשמתי הסנפתי את ריח הסיגריה שטרם התכבתה. ניסיתי לחשוב איך לפתור את התעלומה בשם לואי, אבל גם אחרי שכל חתיכות הפאזל ניסו להתחבר, ופיסות אבודות של רגעים גיששו אחד אחר...
אמילי ג'יין, היא כמו כל נערה טיפוסית. רוב הזמן עושה שטויות ועל טעויות למדה ממזמן שלא להתחרט. היא ציפתה להעביר את כיתה יב' בעיקר בהרבה מסיבות ואלכוהול. כל מה שנשאר לה זה למצוא את האחד שאיתו תוכל לגלות מה זאת אהבה. אז מה קורה כשתלמידה חדשה מצטרפת לשכבה שלה? גנבה וסיבוך עם המשטרה, פפראצי שרודפים אחריה, בגידה ואהבה. גברים...
סקרלט היא נערה תמימה ומאושרת, אוהבת ואהובה. זאת ההקדמה הרצויה, הלא כן? כמה חבל שהמציאות מספרת הקדמה אחרת. ** זכויות היוצרים לכריכה שמורים לאמורה צ'אן.
״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את עינייה ולרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי ה...
ריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא חייכו אליי, אבל חלק מהחיים זה ליפול, ולחיות זה לדעת לקום. *מצטערת מראש...
