מי אני? זו השאלה שמטרידה את טאליה דאני עוד מהיותה ילדה קטנה. אמנם מבחוץ נראה שיש לה את החיים המושלמים. מעמד חברתי, משפחה טובה, חבר אוהב... בפנים מתחוללת אצלה סערה. עם תחושת אי שייכות ומשיכה לא מוסברת לחבורה משונה ואפופת מסתורין בבית ספרה, לאט לאט מגלה טאליה סודות שהיו חבויים מתחת לאפה; עליה, על משפחתה ועל אנשים דומים לה. המסע אל הגילוי של הצד שמעולם לא הכירה בעצמה, מגלה לה עולם חדש לחלוטין ומציב בפניה אתגרים קשים.

רק רציתי להדגיש שסימני הפיסוק חשובים מאוד, אז תקראו לפיהם, קריאה נעימה... ------------------------------------------------------------------------------------------------------ בחוץ הגשם יורד, והרוח מצליפה בפניה אך היא ממשיכה ללכת. היא הולכת עם הראש מורכן, שקטה ודוממת. האוזניות באוזניה כאשר מוזיקת רוק כבדה מתנגנת, הקפוצ'ון השחור על ראשה, ידייה בכיסים, ועייניה החומות נתונות לנעלי הסניקרס האפורות שלה. היא נותנת לטיפות לגלוש על שיערה, על אפה, על שפתיה. היא אוהבת את הגשם, הוא מזדהה איתה, הוא מבטא את רגשותיה. היא לא מעיזה לבכות. לפרוק את מה שעל ליבה. חברותיה ומשפחתה חושבים שהם מכירים אותה, אבל בעצם, הם לא יודעים כלום. "פריקית!", צועקים לה מרחוק אבל היא מתרכזת במחשבותיה, כיצד להסתיר את רגשותיה העומדים לפרוץ בכל רגע. בהפסקה, עם חברותיה, מבחוץ נראה שהיא צוחקת ומאושרת, אך מפנים היא בוכה, צורחת, זועקת ללב, לנשמה אחת שתהיה מוכנה לחלוק איתה את הכאב, ההשפלה, הקושי שהיא חווה יום-יום. למישהו, שיוכל לנפץ את החומות שהיא בנתה סביבה, ויגרום לה להשתחרר סוף סוף. לתת לרגשות הגועשים בליבה ומאיימים לנסר את חזהה לשניים ולהציף את היבשת. מישהו, שיגרום לה להרגיש שהיא שווה משהו. מישהו, שבאמת יתעניין, וינחם, ובמקום לשאול בחוסר ברירה לשלומה, יבוא ויחבק אותה, וינסה לספוג מאט מהכאב