"You are such a jerk." She said, looking down; trying to avoid my judging/amusing look. "And you are a perv." I replayed, feeling absolutely high of the power I was given. She probably did nothing much, since she IS Max, and Max is afraid of her own shadow if it has emotions. She's damn scary thought if something gets in her way. warnings: strong language; blood.

ברוכים הבאים למציאות. המקום בו ככל שאתה גבוה יותר, שרירי יותר וטיפש יותר, כך אתה מטפס גבוה יותר בשרשרת המזון. כמובן שהחוק הזה לא חל על בנות, שצריכות להיות קטנות, אך עדיין טיפשות. אני כמובן, לא חלק מהשרשרת הזו. אני שרשרת מזון בפני עצמי. כולם בבית הספר חולמים עליי- וכשהם מתעוררים מהסיוט, הם ממהרים לתפוס את הדובי הקטן והקרוע שלהם כהגנה מפני הרשע. אני נמצאת בקבוצה מצומצמת מאוד (שכוללת אותי בלבד) שיודעת על כל מה שמתרחש בכל רגע נתון. אני יודעת על כל פינה אפלה, שיעור ושיחה עם ההורים. חלק חושבים שזה לא בסדר, חולני. טוב, שיחשבו. כולם חושבים שהם יודעים הכל. גם אני חשבתי ככה.

מי אני? זו השאלה שמטרידה את טאליה דאני עוד מהיותה ילדה קטנה. אמנם מבחוץ נראה שיש לה את החיים המושלמים. מעמד חברתי, משפחה טובה, חבר אוהב... בפנים מתחוללת אצלה סערה. עם תחושת אי שייכות ומשיכה לא מוסברת לחבורה משונה ואפופת מסתורין בבית ספרה, לאט לאט מגלה טאליה סודות שהיו חבויים מתחת לאפה; עליה, על משפחתה ועל אנשים דומים לה. המסע אל הגילוי של הצד שמעולם לא הכירה בעצמה, מגלה לה עולם חדש לחלוטין ומציב בפניה אתגרים קשים.

ספר זה נמצא כרגע בגרסה שחלקה מעודכן וחלקה עדיין בתהליך שכתוב.. 🥀🌹🥀 מה הייתם עושים אם בן האדם בו אתם מאוהבים היה מאפשר לכם לעוף? פורצים בקריאות שמחה ומסכימים? כנראה שכן. מבקשים להתחיל באותו רגע? כנראה שכן. אומרים לא? אממ... לא. אז גם אני הסכמתי. גם אני שמחתי. זו הייתה השעה המאושרת ביותר של חיי. וזו הייתה טעות ענקית. הייתי צריכה לומר לא. חד וחלק. אבל אני לא מהבחורות שעושות מה שהן צריכות. לא, אני מהבחורות האלה, שפועלות לפי הרגשות שלהן. ובדיוק בגלל זה, החיים שלי לא בדיוק נהדרים: הבחור שבו התאהבתי גרם לי לרצוח את המשפחה שלי ללא רצוני, להפוך לשפחה שלו - ללא רצוני - ובקיצור, הוא עשה אותי אומללה. ללא רצוני. אבל, היי! הוא העניק לי את היכולת לעוף. כל עוד אני לא עפה רחוק ממנו... עיצוב כריכה: shakedaley תאריך התחלה: 10.1.16 תאריך תחילת שכתוב: 3.10.17 פרקים משוכתבים: 4

מאי מתעוררת בחצר ביתה, על האדמה הקרה, יום אחרי יום הולדתו של חבר הילדות שלה, קרטר ווילסון. היא זוכרת מעט מאוד מהלילה הקודם, וכאב הראש שלה מטורף. יותר מוזר- היא לא מצליחה שלא לגמגם, נראה שמסיבת יום ההולדת של קרטר הסתיימה באסון, ואף אחד לא מוכן לדבר איתה.

לפעמים יש קטעים כאלה שבא לכם לכתוב משהו אתם כותבים ולא יוצא מזה כלום? אני כותבת אותם פה. והם לא קשורים לכלום. ©כל הזכויות שמורות

יום אחד כולנו נהיה זקנים מקומטים, והדבר היחיד שיישאר לנו יהיו הזיכרונות של ימי התיכון. ימי הזוהר והיופי. הימים שבהם לא היינו זקנים, מכופפים, ועייפים. חלקנו יזכרו את התיכון כחוויה נוראית; כמקום התעללויות, מקום של שפל ודרגות. מקום שבו הם היו בתחתית. חלק מאיתנו יזכרו את התיכון כימי זוהר; הימים שבהם היו עסוקים כל-כך במין השני. הימים בהם היו יפים ומקובלים. הימים שבהם הם יצאו, נהנו, הכירו ובילו. הם יזכרו את התיכון כחוויה טובה, במיוחד כי הם היו בפסגה. כולנו רוצים לזכור את התיכון כחוויה טובה, ולכן נוח לי להיות למעלה. להיות למעלה ולשלוט.

מאז ומעולם הרגשתי לא שייכת, כאילו המקום הזה שבו אני גרה לא באמת מתאים לי. אני יודעת שבדרך כלל זה מה שחשוב כל אדם טיפוסי בגיל שלי. אבל כשפגשתי אותו, רק אז הבנתי כמה אני צדקתי. בהתחלה חשבתי שאמא שלי שלחה אותי אליו כי היא שונאת אותי, אבל אחרי שפגשתי אותו, רק אז הבנתי עד כמה אני יכולה להיות אהובה על ידי מישהו רק מעצם היותי אני ולא מישהי אחרת. בהתחלה חשבתי שאני המוזרה היחידה שחיה כאן, אבל אז, כשפגשתי אותו, הבנתי שאני בכלל לא אמורה לחיות כאן. חשבתי שעם חיים כאלו כבר עדיף למות, אבל עוד לא הבנתי שאני עתידה לחיות לצידו לנצח