הסיפור יכיל: ✘קללות גסות ✘תכניים מיניים גסים ✘סקס ✘שתייה-אלכוהול, מועדונים ✔סכנת התמכרות❕ ⓒהזכויות שמורות לי, אין לקחת חלקים/קטעים מהסיפור בלי רשותי✋ --------------- "אל תדחפי את האף הקטן שלך למקום שהוא לא צריך להיות בו, ילדת יום הולדת !" הוא צועק עליי, ונשמע היה שהוא מנסה להצחיק את הסובבים.. אני מרגישה איך הזעם בתוכי מבעבע. אני שומעת שוב פעם את אלפי הליחשושים, והחימומים של האנשים שיצרו מעגל סביבנו. הו, יופי! אז להם הוא לא יכול להגיד 'אל תדחפו את האף הקטן שלכם, למקום שהוא לא צריך להיות בו' ?! "תן לי סיבה אחת לשתוק על מה שאתה עושה, ולא להטיס אותך מפה !" אני משלבת את ידיי, מנסה להשאר רגועה. "אני לא חייב לך שום דין וחשבון כשאת-עושה פה, במקום שלי, מסיבה!" הוא מתקרב אליי, ממש מולי ואני רואה איך הוא מאדים ועיניו השחורות שנראה בהן שהופכות ליער ארוך ותלול, בלילה שחור ואפל. *** בחיים אני לא אוכל לצאת מהיער הארוך והסבוך הזה..

״למה אנחנו נופלים אתה יודע?״ לחשתי מניחה לרוח לשאת את המילים שלי. הרגשתי את המיטה מתקפלת תחת המשקל הנוסף וחיוך קטן ועצוב הופיע על פניי ״למה?״ הקול שלו גרם ללב שלי להחסיר פעימה, הכרחתי את פי להיפתח והמילים נשפכו ועשו את דרכן אליו. ״החיים הם לא רק קרני שמש ולבבות, החיים הם מערבולת, מנהרה חשוכה שנראה שאין לה סוף. כול מכה שאנחנו מקבלים היא חזקה יותר מהקודמת ואנחנו נופלים שוב ושוב אבל אנחנו עושים זאת כדי שנוכל להתחזק, כדי שנוכל לקום ולראות את האור בקצה המנהרה״. הופתעתי שהרגשתי את היד הגדולה שלו מלטפת את פניי, מנגבת את הדמעה הבודדה שהצליחה לברוח ולעשות את דרכה על לחיי ״אז למה את בוכה?״. פניתי ישירות אליו, מסתכלת בנקודה בה אני יודעת שהוא נמצא אבל עדיין הייתי עטופה בחשכה. ״אני בוכה כי אני לא חושבת שאוכל לקום הפעם, אני כבר לא יכולה לראות את האור״. כבר חמש עשרה שנה ליילה תומסון מתעוררת לחשכה מוחלטת, מאותו יום שהיא עברה את התאונה הארורה הזאת שגנבה את עינייה והשאירה אותה בעולם של חושך וצלילים, אבל ליילה היא שורדת ושהחיים הכו אותה היא קמה והכתה חזרה חזק יותר. דילן בראון הוא בלש במחלקת רצח שכול חיו סובבים סביב דבר אחד ודבר אחד בלבד: לצוד רוצחים. הוא גבר קשוח וחכם שסומך רק על האינסטינקטים שלו.

הוא התכופף להסיר לי את המסכה והסטתי את הראש הצידה "בבקשה לא" "למה לא?" חייכתי "אני רוצה להישאר בסוד" מלמלתי והוא הביט בי כסקרן אבל חיוך עדין עשה את דרכו על פניו "הסוד הקטן שלי?" צחקתי "לא זכור לי שאני שלך" "את יכולה להיות" הבטתי בעיניים כחולות מרתקות וחייכתי חיוך ביישן ולפני שהספקתי לשנות את דעתי עמדתי על קצות האצבעות והצמדתי את השפתיים שלי לשלו. נפרדנו ופעם נוספת הוא הושיט את ידו מנסה להוריד את המסכה ואני אחזתי בידו "פעם שנייה פסילה" מלמלתי לוקחת צעד אחורה ובורחת שומעת אותו קורא לי ולא הסתובבתי אחורה. אני ידעתי מי הוא אבל הוא לא ואם הוא ידע את הסוד שלי הוא יברח לכיוון השני, אם הוא ידע שאני אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלו.

אהבה מטורפת, מלאת תשוקה וחסרת גבולות. אבל מי מבטיח לנו, שזה דווקא לטובה?