״את עוד תתפללי שלעולם לא היית פוגשת אותי, נסיכה.״ . פאנפיק מתורגם על הארי סטיילס. *אני לא כותבת אותו אני רק המתרגמת* הכותבת המקורית: @banana_1dx

"איך אוכל לחיות את החיים שלי בידיעה שלקחתי את שלך?"

אורות הבהבו במשך הסמטה לצד הצבע הכהה של השמיים, לא נצץ עליהם כוכב אחד. השמיים היו ריקים, אפלים. לא שמעתי שום דבר מלבד רשרוש העלים שהתעופפו באוויר,כמוהם הרוח חבטה גם בי,חיבקתי את גופי אבל עדיין הרגשתי קפואה. הפחד התחיל לזרום בדמי בכל צעד קטן שעשיתי, רעדתי, בקושי יכולתי לנשום וזה לא היה בגלל הרוח. הזיכרונות עלו במחשבותיי,כמו חצים גדולים שבהתחלה לא מכאיבים,אבל שהם נזרקים שוב ושוב, הכאב מתחיל להתחזק,הוא הורג אותך מבפנים. ינקתי נשימה קצרה שהתחלתי להרגיש את העולם מסתובב,רק אני עמדתי, חפצים הסתובבו כנגד עיניי,חפצים שלא קיימים. הרחוב היה ריק , לא הייתי מופתעת,אף אחד לא היה רוצה לא לבוא לכאן, אני לא רוצה לבוא,אבל זה העבר שרודף אותי, העבר שאני צריכה לשחרר. משכתי את כובע הז'קט מעל ראשי,מעבירה מבט קלוש לאחור, עדיין לא היה דבר, אבל אוזניי שמעו צעדים, הם שמעו תנועות. לא יכולתי לשלוט בגופי,רצתי, ברחתי. הנשימות הכבדות שלי האטו שהבטתי בדלת שהתקלפה בצבע חום מצהיב. שנאתי את מי שעומד מאחוריה,כי הוא זה שרדף אותי כל חיי. שכל הבנות התרוצצו ברחבי הבית ספר בשמלות קצרות, מיה הייתה במוסך של אביה, לבושה בז'קט משובץ שכתמי שמן חומים מכסים את פנייה. היא בזבזה את הילדות שלה לטובת אביה. עכשיו שהיא עשתה טעות, מה יקרה שזה יהפוך לפתרון?

ספר ראשון מתוך סדרת "המלאכים והמיועדים" *הושלם* קראו -עדכון- כדי לשמוע על שכתוב הסיפור ~ אוולין ריידר היא בחורה רגילה למדיי שלאחרונה סיימה תיכון. חייה רגילים ושארית חייה כבר מתוכננים בראשה, אך מה שהיא לא תיכננה זה שבחור כמעט וחטף אותה בלילה חשוך בו חזרה לביתה. כשהדודה שלה אנה מבינה מה קורה היא מספרת לאוולין שהיא ׳מיועדת׳ למלאך. מוזר, אה? זה גם מה שהיא חשבה, אך מהר מאוד הכל מתברר כנכון ובואו נגיד שהיא לא קיבלה את זה כמו שצריך. אוולין לא רוצה להיות ׳מיועדת׳ למישהו, או יותר גרוע למלאך יהיר, קר לב ורכושני, היא רוצה להחליט בעצמה למי תיהיה שייכת ועם מי תבלה את שאר חייה. לכן היא עושה מה שנשמע אז כרעיון טוב.- היא ברחה. גבריאל, המלאך שלה, אינו אוהב כלל וכלל את מהלכה של אוולין. כשהוא מגיע לביתה ברגע שהשעון מראה שכעת השעה שתיים עשרה-מה שאומר שהיא בת תשע עשרה ושייכת לו- אתם מתארים לעצמכם כמה הוא כועס ומופתע מהצעד שלה. מיד מתחיל מרדף של חתול ועכבר בין גבריאל ואוולין, ובין אנשים רעים אחרים הרוצים במותם. די ברור שזה לא הולך להיגמר בצורה נקייה ויפה.

אלינור ווטסון היא האישה העצמאית אולטימטיבית. היא עוסקת בצילום כפרנסתה ואהבתה, גרה לבד ועומדת על שתי רגליה בגאווה. היא בטוחה שהחיים שלה מתנהלים על מי מנוחות עד שמגיע שחקן הכדורסל ואליל הבנות, ג'קסון נואל ומערער את עולמה. הסיפור 'דרך העדשה הכל יפה יותר' סוחף, יפה וממכר. *מכיל תכנים מיניים. תהנו <3

ג׳סיקה נאלצת לעזוב את חייה ולעבור ללמוד בפנימיה. היא נשארת לבדה בעולם ונאלצת להתמודד עם שאלות שאין להן תשובה... היא מכירה את ליאם יפה התואר שמהפנט אותה עם עיניו הכחולות, והמסתוריות שבו גורמת לג׳סיקה להישאב לתוך משהו שהיא אינה מבינה ומכירה. ג׳סיקה מגלה סודות שנקברו בעברה, היא מכירה אנשים חדשים ונאלצת להתמודד עם שיברון לב. אך כשהיא מגלה דמות מסתורית שעוקבת אחריה - היא נאלצת לפנות לדרכים הכי קשות על מנת לגלות מי בעדה ומי רוצה לראות אותה נופלת.

נועדנו להיות כוכבים שנפלו בתוך השמיים, אנחנו היינו החלום הבלתי אפשרי. שנאנו אחד את השנייה כמו זוג שוורים ברודיאו ואתה היית החלום שלי. דניס הייתה בסך הכל ילדה קטנה כשחטפו אותה מהוריה האהובים. האויב הגדול ביותר גידל אותה בתנאים שלא קראו לזה חיים בכלל. הלב שלה מתהפך, המצפון שלה אמור לשאוף לאפס. זאת הייתה עסקה מתוכננת מראש, היא נועדה להיות רוצחת. ובבוא הזמן המוות ירדוף גם אותה. •••גמור••• -חלק (עונה) 1 ≫ ✓ חלק (עונה) |קצר| 2 ≫ ✓ © כל הזכויות שמורות לי.

מור דרעי היא נערה ממוצעת בכיתה יב היא מצחיקה שנונה וחכמה אחות קטנה ל4 אחים גדולים דודה לשלושה אחיינים קטנטנים בת להורים טובים וכמובן חברה הכי טובה לדור ורון היא יודעת מה היא ומיהי אך מה קורה כשהיא פוגשת את סער אמסלם היא יודעת שהיא צריכה להתרחק ממנו כמו מאש אבל היא פשוט לא יכולה והוא ערס ,עבריין , מסוכן ,סטוציונר ויורש למשפחת הפשע הכי מסוכנת בעיר כסף, שתייה ובנות אף פעם לא היה חסר לו אך מה קורה כשהוא פוגש את הנערה היחידה שאמרה לו לא ולמה לעזאזל כשהוא ליידה הוא לא מכיר את עצמו ...

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋