ליגל נערה בת 15, חיה בבית ממוצע -, נמצאת בבית הספר "מאיר" בדרום בארץ בכיתה י'. ליגל היא ילדה מיוחדת אחת כזו שתמיד מנסה ללכת בדרכים שנראות לה הכי לנכון, אפילו שלרוב דרכיה אינן נראות נכונות, היא סומכת על עצמה ועושה לפי הרגשותיה ותמיד יש לה כוונות טובות, אבל היא מגלה כי הכוונות הטובות שלה אינן שוות דבר כאשר אנשים שהיו הכי קרובים אליה עוזבים אותה ולאט לאט כל חייה מתפרקים לחתיכות. אך לפתע דבר משמעותי קורה בחייה, וזה משנה את ה כ ו ל.

"היא לא מהסוג שלי. היא עדינה וטובה ותעשה הכל בשביל האחר. היא כלכך רגישה שאפילו מילה קטנה תפגע בה. ואני יורה מילים מהפה שלי בלי לשים לב בכלל מה אני אומר, אני חושב שכולם כמוני, בנו סביבם אלפי חומות כדי לא להפגע." יש לה משפחה תומכת, חברות טובות וציונים גבוהים. כל הקלפים שהיו לגאיה במשחק של החיים שלה נטרפים מחדש כשהוריה מתגרשים והיא עוברת לגור בביתו של החבר של אמה, שם היא פוגשת את הבן שלו דניאל. גאיה הולכת בדרך הישר, לא סוטה ימינה או שמאלה, בעוד שדניאל איבד את עצמו, ירד ממזמן מהפסים. האם גאיה הילדה הרגישה עם הלב הרחב, המלא בכנות יושר וטוב תצליח להוביל את דניאל אחריה ואחרי הערכים שלה? או שדניאל, חם המזג וחסר המעצורים יצליח בקסם שלו להטריף את גאיה ולהוריד גם אותה מהפסים? סיפור אהבה מיוחד על גאיה ודניאל, הם כל כך שונים ובו בזמן, כל כך דומים. •°•זוכה וואטיס 2016 בקטגוריית סיפורים עוצרי נשימה•°• ☆תודה לlagoons7blue על הכריכה המדהימה☆ @thewattys2016

*אזהרה* ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד. קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות. קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית

חשבתם אי פעם איך זה לחיות בין אנשים שהם כמו רובוטים? תכירו את ליבי, נערה בת 15 שנקלעה למצב הזה ומתואר סיפורה בין "המסומנים".

אני אוהב אותו . זה בטח נשמע לכם מוזר . אבל כן , אני אוהב אותו . מרגיש די אבוד . לא יודע איפה למצוא את עצמי , אבל לעולם לא אאבד תקווה . קוראים לי אריאל אני בן 16 ואני הומו . אבל לפני הכל אני בן אדם . //14.2.17//

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋

סינטיה היא נערה בת 15 בכיתה ט, שלא בדיוק הולכת בדרך הזרם, סינטיה אוהבת מחשבים ופיזיקה אך גם מאוד מצחיקה. היא הגיעה לבית ספר חדש ובו היא מנסה למצוא את עצמה, אך כאשר היא פוגשת את ליאם הכול משתנה💟 הסיפור הוא לא אמיתי, הוא מומצא וזהו...מקווה שתהנו ממנו ותכתבו לי תגובות הערות שאני אדע מה לשפר😇