"מה עכשיו קפטן?" "הנוהל הרגיל. תהרגו את כולם." אני משיב ונשען על דופן עמוד המפרש, מביט בשיעמום בחיילי המלך שצורחים לכל עבר. יש שמתחננים לרחמים, יש שמנסים להזכיר לי את העבר המשותף שלנו. אבל כמו שהם שכחו אותו כשעינו אותי, גם אני שוכח אותו שאני מוציא אותם להורג. יש כאוס כל הסיפון, ואז אני קופא כשאני שומע, "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד." זה קול נשי, מפוחד ורועד. "עצרו!" אני קורא אבל מאוחר מדי כי החרב מונפת באוויר ממש מעל הצוואר שלה.