ארצנו גוססת. מקום משכנה של האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ראה מאודו - הולך ומתפורר לנגד עינינו. עשרות אלפים מבני עמנו כבר ניספו ברעב, ומאות אלפים נוספים עתידים גם הם לאבד את חייהם. אלא אם כן... יש אמת, בסיפורים הישנים, העוברים מדור לדור- ואי שם, מעבר לים, ישנה ארץ רחבת ידיים ופוריה, אותה יהיה ניתן ליישב, ולעבד את אדמתה. אם אכן קיימת ארץ כזו, ייתכן כי היא תקוותם האחרונה של בני עמנו - ואנו, בין אם ביד המקרה או על ידי הגורל, נבחרנו לשאת תקווה זו על כתפינו... אני כותב חדש וזה הסיפור הראשון שאני מקווה לפרסם. אני אשמח לקבל חוות דעת על הסיפור, ולקבל עצות לשיפור ממכם, ומקווה שתיהנו ^-^. (אם למישהו יש רעיון פחות קלישאה לשם גם יכול לעזור).

בין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים. הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה. החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת. 'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראשים לזקנה. צלצול הפעמון. דמעה אחרונה.' כך לוחש אותו קול מוכר באוזנה, אך כשהיא מביטה מעבר לכתפה - אין איש. אחד המתים שולח לעברה את ידו השלדית והמגוידת, מנסה לאחוז בקרסולה. היא שולחת מבט חטוף לעבר השמש השוקעת בין ההרים. "יחשיך בקרוב." היא פוסקת, ואז מוסיפה ללכת.