שמי אנאבת'. בת 21 גרה בסקוטלנד בעיירה רומלייד ששייכת לממלכה של המלך הנרי ובנו ג׳רום. אני מנהלת דוכן קטן בשוק שבעיירה. רופאה בזמנים שצריך. אוהבת לנגן בפסנתר. ולצאת לפעמים לרכיבות. אבל זה לא הסיפור שלי. זהו סיפורו של בחור. ריקארדו. בן 25 הגיע מאיטליה אבל עבר לגור בכפר שלי. עובד שדות פשוט. אוהב סוסים. מאמין באימרה. "תיצור אומנות לא מלחמה". אבל עוד יותר מאמין בדרך השתיקה. בדרך העדינה והיפה. דרך של שלום. חופשיות. לא להיות תלוי בדיבור. רק עשייה. אלוהים נתן לו מתנה כשלקח את קולו. זה מה שהוא אומר... השאלה אם זה מתאים גם לי. זהו סיפורם של גבר אילם ובחורה שרוצה לחיות. מי ידע שתיחכום כזה יכול להתקיים? הלו הלו הלו הלו. נשמח אם תיקראו את הסיפור שלי.

"מתי את מתגייסת מאיה?" איתן שאל כשלפתי שתיים מאצבעותיו כדי להסב ממני את הכאב של דקירות המחט. מייקי היה זרוק במסדרון חדר המיון על כמה כיסאות, ואיתן איכשהו החזיק את עצמו למעני. "אני לא רוצה לעשות צבא." השבתי במאמץ. "המדינה תסתדר בלעדיי." "זה אנוכי מאוד," הוא אמר. משכתי בכתפיי בעזות. "אני אנוכית. לא איכפת לי. לא מכחישה." זה עצבן אותו, איתן היה ציוני. הוא נשף וראיתי שהוא מכריח את עצמו להישאר רגוע. אם לא למעני אז למען מייקי. הייתי האחות הקטנה המטומטמת של החבר הדפוק שלו, והוא הסכים לדאוג לי. * תמיד היה לך כוח רצון אדיר, אבל זה לא שיכולת לעשות משהו; זה לא שיכולת להציל אותי עם הנחמה שלך.

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋

כשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששות, העצב..הכל מתפוגג בשנייה. אנחנו מתנתקים בשקט. מביטים בשמש שהפכה בינתיים לאדומה ומתחילה להיעלם לה אל תוך הים הכהה. אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי. סוף סוף התפרקות. ❝ #1 רומנטיקה