There was something wrong in the way she moved. When normal people walk, they put one leg in front of the other, then they switch legs, then they switch them again and they continue doing so until they reach their destination. But not with her. When she walked, her left leg always limped slightly and her upper body leaned forward as if she was about to fall in her next step. Her shoulders bent down like she was carrying some heavy stuff on them. It always attracted merciful glances towards her and slowed her down in her eternal pursuit after her destination. To be normal. #WattPride

אם חשבתן שאהבתן את אמה-תולעת-ספרים ורן-צרות-הול כשרק החלו את סיפור האהבה שלהם, קבלו אותם שוב במאה פרקים דביקים נוספים! בסיפור ההמשך "התרסקות" היחסים בין אמה ורן מתעמקים והשניים לומדים להכיר זה את זו באמת ובתמים. לאט לאט, כשהמסכות נושרות מהפנים והם מסירים שכבה אחר שכבה אחת מהשני נוצר בניהם קשר כנה שמעולם לא חשבו שיווצר מאותו לילה מקרי בו הצטלבו דרכיהם בספרייה. אז, הייתה זו רק התנגשות קלה בין שני עולמות שונים. כעת, הם נשאבו עמוק מדי אל תוך מערכת היחסים ורגשות שלא ציפו להם התפתחו בין שניהם. אבל אתגרים חדשים עומדים בפתח וממתינים להפריד בניהם, האם יצליחו השניים לעמוד יציבים כנגד כל המכשולים? ממש כמו כדור שלג המדרדר במורד הר תלול ללא יכולת לעצור וסופו ידוע מראש - התרסקות מובטחת.

The advice you will find here follows the Chicago Manual of Style which is widely used by American publishers. There are some variances in style from country to country (and even from American publisher to American publisher.) **It may be easier to search the Table of Contents, as there is no rhyme or reason right now to chapter order.**

#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן, הילד הבעייתי של התיכון, אותו אחד ששמו השני באותה מידה יכל להיות צרות. מה יקרה כשללא אזהרה האחד יכנס לחייה של האחרת וההפך? רעיון נלקח מהסרט "סיפור אהבה בלתי נשכח" ומהרצון שלי לכתוב משהו חסר תכלית, בו לא אצטרך לדאוג כל כך לגבי שגיאות, דיוק, והתפתחות מהירה מדי של הסיפור. פשוט לכתוב מה שבא לי.