טליה, נערה ביישנית וחסרת ביטחון בת 13 וחצי המוגדרת בחברה כ: "טום בוי" , פוגשת נער בן גילה אשר מגלה בה עניין. כיצד תגיב כשתגלה שהידיד החדש שלה מרגיש אליה יותר ממה שהיא מעלה על דעתה?

(גמור-קיים עונה 2) אך זה מרגיש להיות תלוש מהמציאות ? לנשום אבל להרגיש שבכל רגע האוויר נגמר? ולמרות שיש אנשים מסביב להרגיש הכי לבד ? לצחוק אבל בלב משהו חסר... תמיד אמרו לאלה שהיא מסובכת , שיש לה משהו אחר במבט משהו עדין אבל גם שורט וביום בהיר אחד אלה מוצאת את עצמה מול בניין שבו הדירה שהיא תצטרך לגור עם שותף חדש שהיא לא מכירה . צעד שלא מתאים לה הרי היא תמיד צריכה לשלוט במשוכות ולדעת מה קורה .אבל אולי הגיע הזמן לשחרר ?

שירה היא ילדה יפה, דעתנית, אומרת את שלה, ונפגעה לא פעם בחיים שלה, היא לא כמו כל הילדות הרגילות גרה בבית עם הורים ומשפחה- היא גרה בפנימיה, שירה שלא כמו הילדות הרגילות אשר אוהבות איפור- שירה אוהבת כדורגל. החיים שלה סך הכל טובים. שחקנית כדורגל טובה ילדה יפה ומדהימה חברות טובות שתמיד פה בשבילה, מה כבר יכול להשתבש? אז זהו. שהמון יכול להשתבש. הכירו את ג'ון, הנער המופרסם ביותר בעולם, ג'ון מגיע לפנימיה במטרה אחת, לחזור לחיים הרגילים שלו, זה לא קורה בדיוק כמצופה, כי נערה אחת, שוברת אותו מבפנים, משגעת אותו, כולנו כבר יודעים על מי מדובר נכון?. שירה עקשנית ולא מוכנה לתת לו את הצ'אנס שהוא כל כך מחכה לו, אבל כנראה שהבחור המופרסם, ששירה חושבת שחושב רק על עצמו. יעשה המון כדי ששירה תהיה שלו. השאלה היא אם ג'ון יצליח במאבק על שירה, או ששירה תמשיך להיות הילדה העקשנית שהיא. דבר אחד אני יכולה לספר לכם, שהשאלה הזאת תישאל המון ולאורך כל הסיפור...

בכל סיפור אהבה נחשב, יש את הילדה החדשה והחמודה, שבאה ומתחילה בבית ספר חדש, אולי בבית חדש,שכונה חדשה, עיר או אפילו מדינה חדשה.... אז הסיפור הזה לא מספר הבחורה הזאת. לא ולא. תכירו את מיה. מיה עברה הרבה בחייה, יותר ממה שהיא מסוגלת לספר. היא הסתגרה מאחורי תבנית הבחורה הקרה עם מדי המעודדות ומיליוני החומות שאי אפשר לראות דרכן. מה קורה שהבחור החדש בוחר דווקא באתגר ומנסה לחקור את מיה ועודותיה? האם היא תיתן לו? הסיפור הושלם, ובקרוב תתחיל עונה שנייה

"מתי את מתגייסת מאיה?" איתן שאל כשלפתי שתיים מאצבעותיו כדי להסב ממני את הכאב של דקירות המחט. מייקי היה זרוק במסדרון חדר המיון על כמה כיסאות, ואיתן איכשהו החזיק את עצמו למעני. "אני לא רוצה לעשות צבא." השבתי במאמץ. "המדינה תסתדר בלעדיי." "זה אנוכי מאוד," הוא אמר. משכתי בכתפיי בעזות. "אני אנוכית. לא איכפת לי. לא מכחישה." זה עצבן אותו, איתן היה ציוני. הוא נשף וראיתי שהוא מכריח את עצמו להישאר רגוע. אם לא למעני אז למען מייקי. הייתי האחות הקטנה המטומטמת של החבר הדפוק שלו, והוא הסכים לדאוג לי. * תמיד היה לך כוח רצון אדיר, אבל זה לא שיכולת לעשות משהו; זה לא שיכולת להציל אותי עם הנחמה שלך.

ספיר כחלון בת 17 תלמידת כיתה י"א . היא הבחורה שכל גבר מפנטז עלייה. אין ראש שלא יסתובב אחרייה. היא מודעת לכח שלה , היא מודעת ליופי המהפנט שאף אחד לא נישאר אדיש אלייה. היא תשחק את המשחק לפי החוקים שלה. אף אחד לא יודע מה מסתתר מאחוריי עינייה היפות . אף אחד לא יודע את הכאב שעברה אף אחד לא יודע עם מה היא צריכה להתמודד יום יום , ומה היא עושה בלילות . אף אחד בבצפר לא יודע מי היא באמת! לירוי אשכנזי בן 17 כיתה י"א ידוע בתור גבר זיין , שיותר מידי רגש לא מביע. הוא משחק כדורגל ויש לו ים ידידות וכל בת חולמת להיות איתו , כל אחת הוא יכול להשיג ותמיד יש לצידו בחורות יפות ושוות . אבל אף אחת מהן היא לא ספיר. יש בה משהו שכובש אותו. המסתור שבה , השקט שלה , היא לא כמו כולן. מה יקרה כשהם התקרבו . מה יקרה כשהוא יגלה מי היא באמת מי ישאר לצידה ? והאם האהבה שלהם תעמוד בכל המכשולים?!

רוזי היא בחורה ממוצעת, היא חיה בניו יורק ומתפרנסת ממכירת הציורים. יום אחד בחור צעיר עובר לדירה הריקה שממול לדירתה. היא לא יודעת עד כמה העיניינים יתחילו להסתבך.... ---- הוא התכופף לגובה עינייה ואמר בפשטות ״אני-אוהב-אותך״ מדגיש כל הבהרה.

״למה אנחנו נופלים אתה יודע?״ לחשתי מניחה לרוח לשאת את המילים שלי. הרגשתי את המיטה מתקפלת תחת המשקל הנוסף וחיוך קטן ועצוב הופיע על פניי ״למה?״ הקול שלו גרם ללב שלי להחסיר פעימה, הכרחתי את פי להיפתח והמילים נשפכו ועשו את דרכן אליו. ״החיים הם לא רק קרני שמש ולבבות, החיים הם מערבולת, מנהרה חשוכה שנראה שאין לה סוף. כול מכה שאנחנו מקבלים היא חזקה יותר מהקודמת ואנחנו נופלים שוב ושוב אבל אנחנו עושים זאת כדי שנוכל להתחזק, כדי שנוכל לקום ולראות את האור בקצה המנהרה״. הופתעתי שהרגשתי את היד הגדולה שלו מלטפת את פניי, מנגבת את הדמעה הבודדה שהצליחה לברוח ולעשות את דרכה על לחיי ״אז למה את בוכה?״. פניתי ישירות אליו, מסתכלת בנקודה בה אני יודעת שהוא נמצא אבל עדיין הייתי עטופה בחשכה. ״אני בוכה כי אני לא חושבת שאוכל לקום הפעם, אני כבר לא יכולה לראות את האור״. כבר חמש עשרה שנה ליילה תומסון מתעוררת לחשכה מוחלטת, מאותו יום שהיא עברה את התאונה הארורה הזאת שגנבה את עינייה והשאירה אותה בעולם של חושך וצלילים, אבל ליילה היא שורדת ושהחיים הכו אותה היא קמה והכתה חזרה חזק יותר. דילן בראון הוא בלש במחלקת רצח שכול חיו סובבים סביב דבר אחד ודבר אחד בלבד: לצוד רוצחים. הוא גבר קשוח וחכם שסומך רק על האינסטינקטים שלו.