רייצ'ל שרק נפרדה מחבר שלה שהיו ביחד שנתיים לפני חודש מתמודדת עם גירושין של הוריה והדבר האחרון שהיא רוצה זה קשר אך כאשר קמרון החבר הכי טוב של אחיה נכנס לתמונה היא לא עומדת בזה. 11.5

היא הייתה ילדה שקטה, אחת שלא שמים לב אליה, ביישנית, תמימה וצנועה. היא הייתה קטנה ממנו בשנתיים, שומרת אמונים אשר ממשיכה לאהוב אותו בכל סיטואציה.. הוא היה הבאד בוי של בית הספר, אחד שכולם שמים לב רק אליו. הוא אף פעם לא הסתפק בבחורה אחת. הוא היה עוד אחד עם אובר ביטחון, אחד שלא מודע לחסרונותיו כמו שהוא מודע ליתרונותיו. תדמיתה של אשלי הייתה תדמית של ילדה תמימה, מה קורה שאשלי, הנערה שרצתה להישאר בלתי ניראת כמו שהייתה במהלך כל החיים שלה משתנה בין רגע? אילו דברים מטורפים אשלי הייתה עושה בשבילו? מה החברות של אשלי גררו אותה לעשות? והאם בכלל יכול להיות סיפור אהבה עם שני הפכים גמורים?

*"השילוב המושלם" זו הגרסה הישנה והלא משוכתבת של החלק הראשון בספר שלי "סיבוב שני", והיא נכתבה ב2013. אני משאירה את זה באתר כי אני יודעת כמה אוהבים את הגרסה הזו והתאהבו בה לראשונה, אבל בשביל לא לבלבל את עצמכם תפרידו בין הסיפור הזה לחלק הראשון בספר החדש (למרות שרוב הקטעים הם דומים ורק משוכתבים). לאב יו* "אתה מתנהג כאילו אתה שונא את העולם ואת האנשים שבו, אבל ברגע שהיא מרימה את ראשה ומביטה בך; המבט התמים, הרך והדואג הזה שבחיים לא דמיינת על כך שמישהו יביט בך ככה, פתאום כל מה שניסית להסגיר מאנשים, כל החומות שבנית סביבך, הכול מתמוטט בבת אחד. אתה יודע שכל ההתנהגות שלך היא בולשיט אחד גדול, כי עובדה, יש דבר אחד בעולם שאתה בחיים לא תוכל לשנוא.. אותה." בל לוקסלי היא נערה בת 18 שמגיעה לקולג' קמפורד יחד עם חברתה הטובה אבריל, איתה היא תכננה לחלוק את החדר ולהתחיל את השנה הראשונה והמשוגעת שלהן. אך.. כאשר מגיעה אל המקום, מגלה שהשותף לחדר שלה הוא בכלל בחור. והלב שלה צונח לרצפה. הבחור הוא ריידר הונק, ההיפך הגמור ממנה. היא מסודרת ומאורגנת - הוא מבולגן. היא ניהנת לשוחח - הוא מעדיף לשתוק. היא לומדת - הוא מבריז. בין כל התככים והוויכוחים - הם מתקרבים יותר ויותר ולומדים להכיר אחד את השנייה - ונוצר ביניהם קשר מדהים. קשר כל כך חזק שלא משנ

"קדימה, מישהו הבטיח לי שתייה" אני מצביעה על הבר בעוד הוא מסתכל עליי במבט משועשע. "את כלבה קטנה" הוא צוחק ומתקדם לעבר הבר תוך כדי שהוא מושך אותי אחריו. השיער שלו שהיה פעם שטני, התכהה עם השנים והפך להיות כמעט שחור. יש לו את העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי בחיי, שבכל פעם שמצב הרוח שלו משתנה, משתנה גם הגוון שלהן. חיוך כובש, זיפים שגורמים לו להיראות מסוקס יותר, גבוה, חטוב, בחור שנון, חכם ומעצבן בטירוף - זה עידן, החבר הכי טוב של אחי. הייתי מאוהבת בו שנים, כשהייתי ילדה קטנה ואז נערה. אהבת נעורים, אהבת ילדות - אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות. אבל אני כבר לא ילדה ולא נערה, וזה עדיין נמשך. אז איך קוראים לזה עכשיו ?!

ליאור דדון הוא גבר נחשק בן 29 שעשה את כל כספו בעשר אצבעותיו, הוא עומד בראש חברת נדל"ן מוצלחת . יש לו כל מה שצריך כדי להצליח;מוטיבציה בשפע, ראש פתוח וגדול, כריש בתחום שלו. גם העתיד שלו מתוכנן; יש לו ארוסה יפייפיה בשם ליה, והם מתכננים להתחתן. שום דבר לא מכין אותו לפגישה מחודשת עם אהבתו הראשונה- וגם שברון הלב הכי גדול שלו - ירין מורג. הם הכירו בתיכון והיו בלתי נפרדים בכל 3 שנות התיכון, כשעמד להתגייס נפרדו דרכיהם ומאז נמנע בכל כוחו מלחזור אחורה לתקופה השחורה שעבר עד שהחליט לקחת את עצמו בידיים ולשכוח ממנה, כי אם היא בחרה לעזוב, היא כנראה לא ראויה לו. בעתיד שלו הוא רואה את ליה, מיקה- כלבת הפיטבול טרייר המדהימה שלו- ו4 ילדים קטנים בוילה ענקית עם חצר גדולה ומטופחת. ירין מורג- כמעט בת 29, עברה את רוב שנות העשרים שלה בטיולים ברחבי העולם ומסיבות טבע. היא חוזרת לארץ מכל הסיבות הלא נכונות; בן זוגה בגד בה עם החברה הכי טובה שלו, והם נפרדו בצורה מכוערת מאוד. היא חוזרת כשהיא בטראומה רצינית ממערכות יחסים. כשהיא חוזרת לארץ, בגיל 26, היא מופתעת לגלות שהתקבלה ללימודי תקשורת באוניברסיטה נחשבת, כמעט 3 שנים לאחר מכן היא מקבלת מטלה; כפרויקט גמר עליה לראיין אושייה עסקית צעירה - לא חשוב מה המין- שעשה את כל ההון שלו בעצמו. המרצ

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋