"את כול כך סקסית תורידי את השמלה " אני שומעת קול גברי ברקע ואני נעצרת מפחדת לזוז. אני סוגרת את המים ויוצאת בשקט להתנגב . אני מתלבשת במהירות "אלוהים סם את כול כך טוב" קול נשי זועק . "לעזאזל" אני לוחשת , איך אני יוצאת מכאן עכשיו ?!?!? "את תגמרי כול כך חזק כשאני אהיה בתוכך" אני מעקמת את פני כשאני שומעת אותה זועקת אני פותחת את הדלת ונהיית אדומה הראש שלו בין רגלייה וידייה דוחפות אותו יותר ויותר עמוק . אני הולכת על קצה האצבעות מנסה לצאת בשקט אך ראשה מסתובב , והיא צועקת ובאותו שנייה הוא מרים את ראשו ועיניים אפורות מסתכלות עליי המומות. אני מיד מתעשתת "מצטערת " אני לוחשת ופונה לדלת בשנייה אחת נעצרת "בפעם הבא תדפקו ותבררו שאין אף אחד לפני שאתם דופקים אחד את השנייה " אני אומרת ומיד יוצאת מהחדר שעכשיו מתחילות בו צעקות " מי זאת ?! אתה בוגד בי ?!" . היי בנות הסיפור מדובר על מיקה ועל סם שווה לקרוא :) אני הולכת במהירות במסדרון בידיעה שאנשים בוהים בי , ואני עם ראש מורם .

בפנימייה שלנו אנו רוצים להגיע למציונות ושלמות בתקשורתם החברתית והלימודית של תלמידינו אנו מציגים לכם תקנון זה למען התנהגות ראויה : 1.אין להיות מחוץ למגורים משעת העוצר שהיא 23:00 2.אין לתלמידים להסתובב במגוריהם של המין השני משעה 21:00 3.אין לעשן בתחומי בית הספר ובמגורים 4.אין להתחצף למורים 5.על התלמידים להוציא ציונים מעל 80 בלבד 6.אין להביא לסוסים ולשאר החיות אוכל אלא אם אתם במשמרת 7. אין לרכב על הסוסים משעה 19:00 8.אין לפתח קשר רומנטי עם אחד התלמידים מי שייתפס עובר על אחד החוקים ייענש בחומרה ואולי יסולק מהפניימיה ~מה שמנהלת אינה יודעת שהכול הולך להשתנות בקרוב ~

הקדמה: התחלתי לבכות חתכתי וחתכתי שני חתכים ועוד שני חתכים ועוד חתך ועוד אחד ועוד אחד עד שהכל נהייה שחור... היי, קוראים לי אלכס אני בכיתה י"א ואני גרה בניו יורק.. אני הילדה הזאת שאף אחד לא סובל. זאת שכולם שונאים ללא סיבה אני עוברת בריונות בבית הספר והתעללות בבית, אין לי לאן לברוח מיד אחרי בית הספר. ההורים שלי שונאים אותי אבא שלי אם אפשר לקרוא לו ככה מכה אותי ואמא שלי במקום לעצור אותו מעודדת אותו להמשיך.. כשהייתי בת 12 הוא אנס אותי, תמיד כשהם רואים אותי הם מקללים אותי או מכים אותי, הם תמיד שיכורים. תמיד חשבתי שהחיים שלי ריקים ושלחבל שנתנו לי לחיות במילא אף אחד לא אוהב אותי.. אם לא הייתי קיימת זה לא היה מזיק לאף אחד.. חוץ מלאח שלי הגדול שבשבילו אני נשארת חזקה כי אני יודעת שיש לי אותו כשאני צריכה חיבוק או סתם מילת חיזוק. אח שלי לא ממש רואה את מה שאני עוברת הוא כבר גר עם אישתו, הוא מצא לו מישהי שאוהבת אותו באמת ויש להם תאומים בן ובת מתוקים כל כך.. רק בשביל סקוט ואמה אני ממשיכה לחיות כי הם באמת אוהבים אותי..

היא מנסה לשנוא אותו, הוא חבר של אחותה ואין לה שום כוונה להרוס את האושר שלה. אבל היא פשוט לא מסוגלת, וגם הוא. הוא אוהב אותה.

אמילי אברנת'י היא ילדה שמנה. מאז ומתמיד היא שנאה את עצמה, את איך שהיא נראית וכמובן את משקלה. היא ילדה מאומצת, והיא ממש לא מסתדרת עם ההורים המאמצים שלה ועם אחותה החורגת, סשה. הכל מסתבך ומתהפך כששכנים חדשים עוברים לגור על ידם כשהיא קטנה. אמילי פוגשת בבראיין, הנער בעל השיער השחור והעיניים הכחולות המהפנטות, ומבינה שנפלה בקסמיו ולעולם לא תוכל לקום חזרה. אך עם כל כמה שהאהבה מתוקה, יש בה צד מר. ויש קו כל כך דק שמפריד בין אהבה לשנאה... בראיין משפיל אותה, צוחק עלייה, ומוריד לה את הביטחון אף יותר. מה יקרה כאשר אמילי תשנה את סגנון חייה, האם השינוי ישפיע עליה כמו שהיא חשבה שזה ישפיע עלייה? סיפור חייה של אמילי מלא תהפוכות, מדליק, חושני וסקסי בטירוף שיגרום לכם לרצות לחיות את הרגע ולקבל את השונה מכם, גם אם הוא לא נמצא בתבנית המתאימה. •מכיל שפה בוטה. •מכיל תכנים מיניים מאוד. •קריאה על אחריותכם בלבד ומומלצת מעל גיל 15. •כל הזכויות שמורות, אין לשכפל, להעתיק, לשכתב או להשתמש ברעיון בכל נושא או משפט הכתוב בסיפור. קריאה מהנה!

עונה שנייה לסיפור "כמו אחות קטנה". לאחר שלוש שנים שבהם תום וירדן כמעט ולא נפגשו, תום מגיע למסיבת יום הולדת התשע עשרה של ירדן. עם הזמן הדברים מתגלגלים כשתום מגלה שירדן היא לא אותה ירדן הקטנה שנהג לשמור ולהגן עלייה מכל דבר. היא כבר לא החברה שלו והיא גם לא שוכחת להזכיר לו את הדרך בה פגע ונפרד ממנה. אבל בכל נקודות השבירה בהן שניהם נוכחים ביחד, רגשותיו של תום מתחילים לתעתע בו ובהחלטות שלו וירדן מתחילה לערער בהחלטות שלה. כל זה, בתוספת של ריבים, מסיבות, חברויות, צחוק, בכי, שנאה, אהבה, אקסים ואקסיות- בעיקר אקסיות. העונה השנייה של ״כמו אחות קטנה״, מציגה את כל מה שהשתנה במשך השלוש שנים האלו תוך כדי שהיא מסופרת בזמן הווה וגם היא מנקודת המבט של תום.

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋