״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋

״אני לא מסוגלת רון, אתה היית בתוכה, אני לא יכולה לראות אותך ככה, לא כשאתה שלה.״ צחקתי בקול, ״איך שלה? מעולם לא הייתי שלה! תמיד הייתי שלך מאי! הלב שלי תמיד היה שלך, ואת יודעת שלא משנה כמה זמן נזיין אחד לשניה את השכל שנפרדנו, אנחנו תמיד נחזור ואני תמיד אלחש לך כמה לא הפסקתי לאהוב אותך!״ ״אז תפסיק לאהוב אותי..״ התחננה מאי, ״אני לא מסוגל!! אני פשוט לא מסוגל! את שם מאי, אני לא יכול להוציא אותך מהראש שלי, אני לא יכול להוציא אותך מהלב שלי כי אני כולי שייך לך! אני עדיין מנסה להוציא את הריח שלך מהסדינים! אני אוהב אותך, מאי, את מקשיבה לי?״ אמרתי, ״עוד קצת רון, ואני אחזור.״ היא לחשה, ״את כבר פה, לאן תחזרי?״ ״אלייך רון, עוד קצת ואחזור אלייך, למה ששלנו.״ רון ומאי אפופי המוות עוברים מסע מטלטל, הם מאבדים יותר משהיה להם, נכנסים אל העבר האפל אחד של השני, הם לא יודעים מי לצידם ומי נגדם, אך הם עדיין מנסים להאחז, אחד בשני. לא מסוג הספרים שתמצאו על השידה בחדר של אחותכם הקטנה, תכנים מיניים, הרבה דם ועוד כמה דברים שהופכים אותנו לדור חרא.

תום אף פעם לא חשב שהוא יתאהב באחותו של איתמר, החבר הכי טוב שלו. הוא נשבע לאיתמר שבזמן שהוא לומד בפנימייה והוא רחוק מהבית- הוא ישמור על ירדן, כאילו היא אחותו הקטנה באמת. הוא דאג לשמור ממנה מרחק ולהסתכל עלייה מרחוק. הוא לא חשב שהוא אי-פעם יסתכל עלייה אחרת חוץ מ׳אחות של איתמר׳. עד יום שישי אחד, שבדרך-כלל היה כמו של יום שישי שהם היו רואים אחד את השני, רק שהפעם הוא ניגש אלייה, ומאז הפך את כל החוקים. ככל שהזמן עובר העניינים רק הולכים ומסתבכים. סודות, בעיות, חברים ואפילו משפחה לא מתפקדת. מערכת היחסים שלהם היא כמו רכבת הרים בדיוק, פעם עולה ופעם יורדת.. אך לפעמים השאלה היא האם אחרי כל ירידה- כזה קל לעלות? ⚒⚒ ••סיפור גמור••