"מה את עושה מלאכית? את תהרסי אותנו...״ הוא לחש ונשק לשפתי התחתונה, "את תהרסי אותי." הוא עבר לנשק את העליונה ברכות וגרם לי להיאנח מעט. "זה בסדר," לחשתי בחזרה. "אני יודעת שתהרוס אותי קודם.״ ~~ אביאל אסולין חזר לארץ אחרי שהות ממושכת בשיקאגו, הוא חוזר לישראל ובעל כורחו מתיישב בכיסאו של אביו האהוב שנרצח, כשהרצון לנקמה בוער בדמו וכל האמצעים יקדשו את המטרה והיא לתפוס את הרוצח. הוא מבין שעליו להחזיק את האימפריה שאביו בנה בשתי ידיו, כל דרום הארץ שייכת לו, הכל בידיו עם כוח עצום ונקמה בלתי מרוסנת. אביאל נשבע שלא ינוח עד שמי שרצח את אביו לא יהיה קבור עמוק באדמה. שוהם היא בחורה אסרטיבית וחכמה, בעולם בו אביה הוא ראש משפחת הפשע המפורסמת באזור היא נאלצת לנתב לעצמה בכוח חיים נורמלים הכוללים חיי חברה נורמטיביים, התרחקות שיטתית מהעסק המשפחתי ואפילו עבודה פשוטה כמלצרית בבית הקפה האהוב עליה בשכונה. כשאביה האהוב נשלח לכלא, אחיה הגדול ליאב תפס את מקומו. ליאב האימפולסיבי וחמום המוח עושה טעות והיחידה שיכולה להוציא אותו מזה היא שוהם. כשאביאל פוגש בשוהם הוא מבין שנקמת הדמים שלו תהיה קשה ומסובכת משחשב.

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋

״כמה שיותר טוּב יש באדם, ככה פחות רע הוא רוֹאה באחרים.״ אנאל אלפסי היא נערה בת שש עשרה כמעט טיפוסית. החיים שלה משעממים יחסית ברוב הזמן; או שהיא ישנה או שהיא מבלה. ביום שאנאל פגשה את דניאל, היא לא חשבה יותר מידי. רק לאחר שנפרדו לשלום כשירדו מאוטובוס חזוּר מחורשה נידחת; היא תהתה האם זו הייתה טעות להביא לו את מספר הפלאפון שלה. עם הזמן אנאל נפתחת בפניו של דניאל והוא נהפך לאיש הסוד שלה. היא משתדלת להתעלם מהשמועות המתהלכות בגאווה עליו ולראות את הצד הטוב והחיובי בו, מה שלא בהכרח תמיד נגלה אלייה, ועד שנגלה- זה במאמצים רבים. אנאל נפגשת עם הצדדים המכוערים בדניאל ובחוסר המודעות שלו לרגשות שלה ומגלה עוד דברים על עברו שגורמים לה לתהיות ולדחף לקחת צעד אחורה מהבחור שמאיץ את פעימות ליבה במהירות המשתווה למהירות האור, ובאותו הזמן לרצות להיות לצידו ולשמוע עוד מחוכמת החיים שלו. סיפור האהבה שמתפתח בין השניים הוא איטי, מלא עליות וירידות אשר משפיעות עליו בצורה משמעותית ועבר מלא בסודות שמתגלים. לא עוד סיפור על ילדה טובה ובחור רע. השאלה האמיתית היא, האם אחרי הכל אנאל תצליח לראות את הצדדים הטובים בדניאל והאם היא, תחשוף את הצדדים הרעים שלה בפניו?