איזבלה קלארק. חברים שלה אוהבים לקרוא לה בלה, איזי, או פשוט איז. היא לא אוהבת שקוראים לה בשמה המלא, היא טוענת שהוא ארוך מידי. היא שוהה בדירה שכורה יחד עם שני שותפים, שני החברים הכי קרובים אלייה בעולם שהכירה בתיכון. הראשון, ליאם פיין. הם אוהבים לקרוא לו לימה, אבל אל תשאלו למה, הסיפור באמת ארוך מידי. השני הוא לואי טומלינסון, אבל כולם קוראים לו טומו. איזבלה עובדת יום יום אצל אחד מהגברים העשירים והידועים ביותר בעולם. הארי אדוארד סטיילס, אם זה מוכר כאן למישהו. הארי לא מכיר 99% מהעובדים שלו. הוא עשיר מידי, בדברים כאלה הוא לא צריך להתעסק. והוא בטח ובטח לא צריך להתעסק במזכירות זוטרות.

"מייגן חכי! זה לא מה שאת חושבת!" הוא צעק ואחז בזרועיי גורם לי לעצור. "אז מה זה היה?! סתם התערבות מטופשת זה מה שהייתי בשבילך?! אני סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאיש וכל הזמן הזה זו הייתה התערבות מטופשת?!!" הוצאתי את כל מה שעל ליבי. "לא! את היית יותר! את כל כך הרבה-" קטעתי אותו. "משהו מזה היה אמיתי?!" שאלתי כבר בפחות כעס והתאמצתי להסתיר את הדמעות, "הרגשות שלי כלפייך הם אמיתיים!" "ואני אמורה להאמין לזה?!" הוא שתק ואני ברחתי משם מניחה לדמעות לזלוג מעיניי, פעם ראשונה שאני נותנת לעצמי לבכות והכל בגלל התערבות מטופשת! תכירו את מייגן מילר נערה רגילה לגמרי עד ששון הייל קפטן נבחרת הפוטבול והנער הכי מקובל בבית ספר מחליט לדבר איתה. קרדיט על הכריכה ל-lili20083 המוכשרת!!! הסיפור יכלול כמה נקודות מבט. תודה גם ל-yamit460 שעוזרת לי לכתוב את הסיפור.

הוא התכופף להסיר לי את המסכה והסטתי את הראש הצידה "בבקשה לא" "למה לא?" חייכתי "אני רוצה להישאר בסוד" מלמלתי והוא הביט בי כסקרן אבל חיוך עדין עשה את דרכו על פניו "הסוד הקטן שלי?" צחקתי "לא זכור לי שאני שלך" "את יכולה להיות" הבטתי בעיניים כחולות מרתקות וחייכתי חיוך ביישן ולפני שהספקתי לשנות את דעתי עמדתי על קצות האצבעות והצמדתי את השפתיים שלי לשלו. נפרדנו ופעם נוספת הוא הושיט את ידו מנסה להוריד את המסכה ואני אחזתי בידו "פעם שנייה פסילה" מלמלתי לוקחת צעד אחורה ובורחת שומעת אותו קורא לי ולא הסתובבתי אחורה. אני ידעתי מי הוא אבל הוא לא ואם הוא ידע את הסוד שלי הוא יברח לכיוון השני, אם הוא ידע שאני אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלו.

הקדמה: התחלתי לבכות חתכתי וחתכתי שני חתכים ועוד שני חתכים ועוד חתך ועוד אחד ועוד אחד עד שהכל נהייה שחור... היי, קוראים לי אלכס אני בכיתה י"א ואני גרה בניו יורק.. אני הילדה הזאת שאף אחד לא סובל. זאת שכולם שונאים ללא סיבה אני עוברת בריונות בבית הספר והתעללות בבית, אין לי לאן לברוח מיד אחרי בית הספר. ההורים שלי שונאים אותי אבא שלי אם אפשר לקרוא לו ככה מכה אותי ואמא שלי במקום לעצור אותו מעודדת אותו להמשיך.. כשהייתי בת 12 הוא אנס אותי, תמיד כשהם רואים אותי הם מקללים אותי או מכים אותי, הם תמיד שיכורים. תמיד חשבתי שהחיים שלי ריקים ושלחבל שנתנו לי לחיות במילא אף אחד לא אוהב אותי.. אם לא הייתי קיימת זה לא היה מזיק לאף אחד.. חוץ מלאח שלי הגדול שבשבילו אני נשארת חזקה כי אני יודעת שיש לי אותו כשאני צריכה חיבוק או סתם מילת חיזוק. אח שלי לא ממש רואה את מה שאני עוברת הוא כבר גר עם אישתו, הוא מצא לו מישהי שאוהבת אותו באמת ויש להם תאומים בן ובת מתוקים כל כך.. רק בשביל סקוט ואמה אני ממשיכה לחיות כי הם באמת אוהבים אותי..

אן דהן-בת 16 כיתה י אחות של אור ודניאל אור דהן-בן 18 כיתה יב אח של אן ודניאל דניאל דהן-בן 17 כיתה יא אח של אור ואן לידור לוי-בן 18 כיתה יב חבר של אור ודניאל, סוציונר ליאן לוי-בת 16 כיתה י חברה של אן אחות של לידור