אני לא רוצח. קלטו את זה כבר. אני לא רוצח. לא רוצח. לא. אני לא רוצח, ולא אכפת לי מה אתם אומרים. אבל אתם, אתם רוצחים. כל אחד ואחד מכם, גרעין של רוע מהלך. חושבים שאני פסיכופט? חושבים שאני מפגר? אז תנו לי לגלות לכם משהו. הפסיכופוטים הם אתם. אני האדם הנורמלי היחיד בעולם הזה. האדם שיגאל את כולם מייסוריהם. אני שונא אתכם. אבל רק בגלל שאתם לא מבינים. בגלל שאתם לא שומעים. בגלל שאתם לא רואים. לא מבינים באיזה גיהנום אנחנו חיים. לא שומעים את זעקות האנשים שבאמת זקוקים לעזרה. לא רואים שאתם חיים בהזיות, באשליות שכל סיפור נגמר עם סוף טוב. הייתי בטוח שזהו. שגם אני עוד רגע אצא מהגיהנום. הייתי בטוח שסוף סוף אני אהיה זה שייגאל. אבל כמובן, משהו היה חייב להשתבש, נכון? החיים לא יכולים להיות מושלמים. (16+ טכנית, בשל תכנים של אלימות, שפה גסה ובוטה, תיאורים מפורטים של דם, וחשש לטריגר.) 1# בhorror נכון ל21.6.2020 4# באימה נכון ל14.09.2020

*אזהרה* ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד. קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות. קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית

״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋

"מתי את מתגייסת מאיה?" איתן שאל כשלפתי שתיים מאצבעותיו כדי להסב ממני את הכאב של דקירות המחט. מייקי היה זרוק במסדרון חדר המיון על כמה כיסאות, ואיתן איכשהו החזיק את עצמו למעני. "אני לא רוצה לעשות צבא." השבתי במאמץ. "המדינה תסתדר בלעדיי." "זה אנוכי מאוד," הוא אמר. משכתי בכתפיי בעזות. "אני אנוכית. לא איכפת לי. לא מכחישה." זה עצבן אותו, איתן היה ציוני. הוא נשף וראיתי שהוא מכריח את עצמו להישאר רגוע. אם לא למעני אז למען מייקי. הייתי האחות הקטנה המטומטמת של החבר הדפוק שלו, והוא הסכים לדאוג לי. * תמיד היה לך כוח רצון אדיר, אבל זה לא שיכולת לעשות משהו; זה לא שיכולת להציל אותי עם הנחמה שלך.

היי קוראים לי אנג'ל ואני בת 16 אתם בטח חושבים שזה עוד סיפור רגיל על התאהבות אבל אתם טועים כל החיים שלי בגדו בי ,עזבו אותי אפילו אימא ואבא שלי עזבו אותי למה זה אמור להציק לכם? כל אחד שנכנס לי לחיים בוגד בי ועוזב אותי עשו לי רק רע וכשחשבתי שאני מאוהבת ושאני בטוחה ... טוב נו כנראה שסיפרתי מספיק על עצמי אבל עם תרצו לדעת עליי עוד דברים תקראו את זה אבל תדעו לי כבר נגמרו החיים אבל אתם יכולים ללמוד מהסיפור הזה לקח מאוד גדול.

כמעט כל חיי זכרתי את עצמי כילדה שמנה, דחויה, מכוערת, חסרת בטחון, וילדי היסודי והחטיבה הזכירו לי את זה בכל יום, בכל שעה, אפילו עד לחלומות הם רדפו אחריי קוראים לי בכינוי המפורסם ביותר "דבי הדבה" אבל עכשיו, חזרתי. מינוס 35 קילו פחות, אי אפשר לזהות אותי עכשיו, אני יפה, רזה, חזקה, וזה יתן לי את הכוח להרוס את כל מי שהרס אותי. הכנתי רשימה, של כל המפלצות שעשו לי את החיים גהנום, ועכשיו הם הולכים לשלם. אוי תלמידי תיכון גרייסון אתם לא יודעים מה מחכה לכם...

גלי היא משהו מיוחד-היא מהגאונות הבולטות בדורה ויש לה חלום למצוא תרופה לסרטן. היא מצטיינת בכל נושא-חוץ מבנהיגה. גלי היא נהגת מזעזעת. כשהיא עושה תאונת דרכים ופוגעת באיש, ניצבות בפניה ארבע אפשרויות בזמן שהוא גוסס על הכביש. האחת היא לברוח ולהתעלם מההשלכות. להשאיר אותו למות, או שאולי הוא יחיה ויספר למשטרה את הכל. אולי היא תתפס ותכנס לכלא, ואולי לא. השנייה היא להישאר, להודות ולנסות להציל את חייו. להיות האדם הטוב, המוסרי וההגון שעשה טעות. הבעיה היא שעתידה המבטיח יזרק לפח. גם אנשים מוסריים נכנסים לכלא אם עברו על החוק. ואנשים כאלו, מוסריים ככל שיהיו, לעולם לא יתקבלו ללימודי רפואה או יצילו חולי סרטן. השלישית היא להישאר ולשקר. לספר שהיא עוברת אורח, שהיא ראתה אותו גוסס ושניסתה להציל את חייו. רעיון חביב בבסיסו, אבל לא מעשי. גלי לא מבינה בראיות, ואולי יש מספיק מהן כדי להרשיע אותה. והאחרונה היא פשוטה-להרוג אותו. לזרוק אותו לצד אותה דרך בין עירונית ולברוח. כאילו כלום לא קרה. גלי זוכה לראות את תוצאות כל אחת מהאפשרויות שלה, אבל זה לא מקל על הבחירה כפי שהייתם מצפים. להפך-התגלית שלה מניחה בפניה ארבע דרכים תלולות ומסוכנות, ללא אפשרות לחזור חזרה.

הבטתי עמוק אל תוך עיניו של לב, שנצצו באור למרות חשכת הלילה שהקיפה אותנו. "אתה מבטיח שלא תעזוב אותי שוב?" "מבטיח."

בר גרין, נערה בת 16 בכיתה י׳, מחיפה. בשנה אחת, הכל קורה לה, אבא שלה נפטר, היא עוברת בית ספר, ובנוסף עיר. בר עוברת לגור בנתניה, עם אימה אוסי, ואחותה שירה בת ה4. לבר גרין יש חלומות גדולים, היא חולמת להיות דוגמנית וסופרת. הדבר היחיד שמפריד בינה לבין ההצלחה שלה, זו בר עצמה. בר לא מסוגלת להיפרד מאמה או מאחותה, היא שטותניקית, מפונקת וילדותית, ורוב הזמן עסוקה בלצחוק ולעשות שטויות. למרות אופייה המיוחד, יש לה את כל מה שצריך כדי להצליח. החלום הכי גדול של בר, הוא להחזיר לאימה ואחותה, את החיים שחיו לפני מות אביה. בר היא נערה עדינה, היפראקטיבית, נמרצת, אופטימית, חייכנית, אוהבת, ותומכת. אביאור אבוחצירה, הוא נער בן 18 מנתניה. אביאור הוא ההגדרה המושלמת לצרות, הוא אוהב להסתבך, הוא מעשן ושותה, ומרבה לעבור בין מיטות של בחורות. רוב הזמן הוא עסוק בלהשליט טרור בבית הספר עתידים, ובשכונות נתניה, ובשאר הזמן לגנוב מכוניות, להשתמש בסמים, ללכת מכות, ובכללי להסתבך. החלום הגדול של אביאור, הוא לקנות לעצמו אוודי R8. אחותו הבכורה עברה לחול, ושני אחיו לתל אביב, והוא נשאר לחיות עם אימו, שאותה הוא מפרנס. אביאור הוא ציני, בעייתי, שתלטן, קנאי, חמום מוח, ואדיש, פסימי, בררן, וחסר רגשות. מה קורה כששני הפכים מושלמים נפגשים?