״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה הנרחבת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והסיטה ממני את העיניים שלה. לרגע קטן יכולתי לחוש בצער קל עוגן בחזי שמזכיר כי הכל רגוע ושליו יותר כשעיניי שוקעות בים האושר שלי. ״הפרפרים מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצת השחורים וקבוצת הלבנים.״ הסבירה והניחה את מבטה על המים הצלולים. ״יש את התחושה הנוראית הזו שחשים בבטן כשמרגישים רע, במונח בוגר יותר אפשר לקרוא לתחושה הזו מועקה, על פי התאוריה של אמא שלי אלו הפרפרים השחורים שנוהגים לפרפר בבטן ברגע בו הם מרגישים כי מצב הרוח ירוד והנפש פגיעה.״ הבטתי בה, מרוכז וקשוב לתאוריית הפרפריים של אושר; הפרפרים שאלי דאגה לספר לי עליהם לפני שבועות אחדים. חשבתי שמאחר שהלילה אנחנו נעביר את השעות ברביצה על הדשא כפי שהבטחתי לה, אז תהיה לי הזדמנות לחקור את הנושא לעומק ולהתעניין בו. ״ויש את הפרפרים הלבנים, היוצרים ריגוש מצמרר ברגעים בהם אנחנו חשים שמחה טהורה, אחוזים בתקווה אמיתית, נרגשים מדבר מה, מגלים חיבה כלפי מישהו,״ היא עצרה לרגע והניחה עלי את מבטה. ״פשוט מאושרים.״ 🦋

לורן יהב, בת 17 ילדה להורים גרושים, לורן אוהבת לתרום ולתת מעצמה, מגיעה להתנדב בפנימייה לנוער בסיכון, אולי שם היא תמצא קצת חברה? מה שהיא לא מצאה בבית ספר.

הקדמה: התחלתי לבכות חתכתי וחתכתי שני חתכים ועוד שני חתכים ועוד חתך ועוד אחד ועוד אחד עד שהכל נהייה שחור... היי, קוראים לי אלכס אני בכיתה י"א ואני גרה בניו יורק.. אני הילדה הזאת שאף אחד לא סובל. זאת שכולם שונאים ללא סיבה אני עוברת בריונות בבית הספר והתעללות בבית, אין לי לאן לברוח מיד אחרי בית הספר. ההורים שלי שונאים אותי אבא שלי אם אפשר לקרוא לו ככה מכה אותי ואמא שלי במקום לעצור אותו מעודדת אותו להמשיך.. כשהייתי בת 12 הוא אנס אותי, תמיד כשהם רואים אותי הם מקללים אותי או מכים אותי, הם תמיד שיכורים. תמיד חשבתי שהחיים שלי ריקים ושלחבל שנתנו לי לחיות במילא אף אחד לא אוהב אותי.. אם לא הייתי קיימת זה לא היה מזיק לאף אחד.. חוץ מלאח שלי הגדול שבשבילו אני נשארת חזקה כי אני יודעת שיש לי אותו כשאני צריכה חיבוק או סתם מילת חיזוק. אח שלי לא ממש רואה את מה שאני עוברת הוא כבר גר עם אישתו, הוא מצא לו מישהי שאוהבת אותו באמת ויש להם תאומים בן ובת מתוקים כל כך.. רק בשביל סקוט ואמה אני ממשיכה לחיות כי הם באמת אוהבים אותי..

-סודות מתישהו מתגלים, אלה הם החיים- מדובר על ילדה בשם ירין, בגיל 14 אבא שלה התגרש מאמא שלה מסיבה כל שהיא. היא לקחה הכל קשה מדי לא דיברה, לא שמחה, לא סיפרה. עבר שלוש שנים של השתקמות, אמא שלה ניסתה בכל דרך להחזיר אותה לאותה ילדה שהייתה עד גיל 14. היא לא מצליחה, עד שהם עוברים לעיר חדשה והיא מגיעה לבית ספר ״ווילנסון״ שם היא מכירה אנשים מכל מיני סוגים, היא נקשרת ונפתחת. היא מגלה שלא רק לה קורים דברים, ומרשה לעצמה להיפתח, האם מותר לה? האם זה מסוכן? מי אמר שהטראומה שהיה לה 3 שנים, זה בכלל מה שהם חשבו? מי אמר שאמא שלה ואח שלה יודעים הכל? *אני לא מדברת רק על ירין, אני יספר גם על אנשים צפציפים אחרים בסיפור* •מכיל דבריים מיניים •קללות/מילים גסות •מדברת תמיד מנוקדות מבט •מי שלא הבין יכול לשאול בתגובות

כמעט כל חיי זכרתי את עצמי כילדה שמנה, דחויה, מכוערת, חסרת בטחון, וילדי היסודי והחטיבה הזכירו לי את זה בכל יום, בכל שעה, אפילו עד לחלומות הם רדפו אחריי קוראים לי בכינוי המפורסם ביותר "דבי הדבה" אבל עכשיו, חזרתי. מינוס 35 קילו פחות, אי אפשר לזהות אותי עכשיו, אני יפה, רזה, חזקה, וזה יתן לי את הכוח להרוס את כל מי שהרס אותי. הכנתי רשימה, של כל המפלצות שעשו לי את החיים גהנום, ועכשיו הם הולכים לשלם. אוי תלמידי תיכון גרייסון אתם לא יודעים מה מחכה לכם...