אני מבחין בהבזק הסכין הנוצצת.הנשמה שלי נעצרת.אני בורח כי אני לא רוצה שהנשמה שלי תעצר לתמיד,כשהסכין תפלח את לבי. היא עומדת שם,דמות מוכרת,ולא אכפת לה להרוג אותי.אני יודע שאני יכול להתחמק מזה,יכול לברוח,אבל לא לתמיד.הם ימצאו אותי.כולם. ואז אני אהיה חייב להרוג אותם. את כל מי שאהבתי. המשחק פשוט זה או אני או הם.אין חוקים מלבד להשאר שפויים. נ.ב אני כותבת יחד עם חברה

"לייזה! מה אמרתי לך לגבי היער?" אבי גוער בי בחדות. אני נרתעת מהכעס בקולו ומחזירה את ידי לחיקי, סנטימטרים מגזע העץ. "סליחה אבא, לא הצלחתי לעצור את עצמי. העצים כל כך יפים," אני נאנחת ומסתובבת לעברו. פניו מתרככות והוא מקיף אותי בזרועותיו. אני כורככת את ידיי סביב צווארו וקוברת את פניי בכתפו. הוא מחבק אותי בחוזקה וסוחב אותי מחוץ ליער. "למה אנחנו לא יכולים להיכנס ליער?" אני שואלת, מסתכלת מעבר לכתפו ורואה את העלים האדומים והזהובים נעלמים באיטיות מהנוף כשאנחנו מטפסים על הגבעה. "היער הוא מקום מסוכן," הוא נאנח. "איך דבר כל כך יפה יכול להיות כל כך מסוכן?" אני ממלמלת בבילבול. "הסכנה היא ביופי שלו." ******************** מתורגם מאנגלית, כל הזכויות שמורות ל- ● @kutekittykat8265