״אני תמיד אוהבת לקום בשעות בוקר מוקדמות ולצאת לשיטוטים. אני אוהבת לעשות את זה בלי נעליים. להסתובב ברחובות, להרגיש את האספלט הדוקרני על רגליי, ולמצוא את זה כמנחם. אבל אני כבר לא צריכה ניחומים מהרחובות. אולי כי וויתרתי. אולי כי אין לי כוח עוד לנסות. לנסות להתרומם מאיפה שאני.״ זה לא היה ככה, לפחות לא תמיד. אולי אתם בכלל לא תזהו את זוהר, זוהרה כפי שהוריה קוראים לה, כשהיא נהפכה להיות ילדה שנואה, במיוחד על עצמה. אז כן, כנראה שתהיה עוד מצבה לבית הקברות של הלב.