Marinette is thrilled. She's spending her afternoon at the museum with Adrien, and even Manon's unexpectedly tagging along with them can't tarnish her happiness. After all, what can go wrong for two seventeen-year-olds watching over a seven-year-old? Turns out, a lot of things. ------ This is an illustrated fanfiction collaboration by Maerynn and EdenDaphne ------ This work is intended for readers ages 13 and up

A-Z of Wolfstar Oneshots - //credit to @textureisland on insta for the texture used in the cover//

It's all in the title <3

❝good meets bad calm meets wild boy meets girl❞ ➳ Two people from different worlds get locked in the local library. A good boy with straight A's, stays out of trouble meets the local rebel, a wildcard. What follows is an endless list of their escapades. AU | Daniel Seavey | Complete Highest rank: #557 in Fanfiction Copyright © sweetdr3am 2018

find balance between good and bad. - started: 18 august 2017 ended: 23 september 2017 AU | Daniel Seavey | Complete Copyright © sweetdr3am 2017

a book of random conversations between you and the boys, some will make sense, some might not. Highest rank: #867 in Fanfiction

שלום, זאת אני. אה... אתם לא מכירים אותי. נכון. אני מייגן ג'ונסון. השנה גמרתי את השנה השלישית שלי בהוגוורטס, בבית האפלפאף. אני נמוכה, בעלת שיער חום קצר ועיניים בערך באותו הצבע. בפנים שלי אין שום דבר מיוחד. אם הייתם רואים אותי, כנראה שלא הייתם זוכרים. יש לי, אחרי הכל, מראה רגיל לכל הדעות. אבל אני לג'ילימנסית, יש לי גלימת היעלמו ואני מאוהבת בדראקו מאלפוי. מה שהופך אותי לסטוקרית האולטימטיבית. אז השנה ערכתי מעקב על דראקו מאלפוי, כדי שאדע עליו כמה שיותר. אחרי עריכה וסינון, הנה החלק המעניין. מוגש להנאת הציבור. --- נ.ב. ותודה רבה לאמורה (אני אנסה להבין איך מתייגים אותך כאן (אני אשמח לעזרה)) על הכריכה המדהימה!

כאילו המיטה שוקעת, והמזרן חורק במקום הצעירים בבקשה לעוד. סקורפיו משמיע ייבבה ואוחז לפתע בחולצתי, נאנק ומושך אותי אליו. יותר מבדרך כלל. "אֵל... אֵל, בבקשה..." רגליו מתפתלות על מותניי ואני נוהם כאשר איברינו נפגשים. מוצץ ומלקק את הסימנים האדומים - הם נראים עליו כל כך יפה... עוצרי נשימה. פה במקומם המושלם, על הנער הבלונדיני שלי. הוא כורך את זרועותיו סביב צווארי וחופן את שיערי השחור, בעוד כל גופי שלו. למדתי לאהוב את עצמי - את גופי - רק בגלל היכולת שנתן לי להסתכל בעיניו, בעיניים של מישהו אחר. אני פוקח את עיניי למספר רגעים קטן ורואה שלושה כתמים אדומים, מנקר את עורו בשפתיי וגונח בעונג. "אלבוס, א-אני..." קולו נאבד בין הסדינים כשאנחנו מתהפכים, והוא לא בורח כמו שציפיתי. כמו שליבי הפחדן נרתע לגלות. הנער הבלונדיני בעל העיניים הכחולות המבולבלות והמהורהרות סוקר את פניי, נע לאחר רגע על בטני ומתיישב בזהירות, מחפש את עיניי המהופנטות אליו. "אלבוס, אני אוהב אותך." לא לימודים, חברים חדשים או כל דבר אחר מעניין אותו ומרגש אותו בהגעתו להוגוורטס. פרט לענק אחד שיכול להיות טיפה מאיים, וליחיד שגורם לו לחייך. האמת, כמובן, תיחשף בפניו לטוב או לרע. הרגש המוזר שילד בן 11-12 משום מה מוכן לקבל. והכאב של הבגידה שלא פסחה עליו בחייו וכבר לא כ

לצערי גם היום אני מסתובבת ברחבי המדיה ונתקלת בסיפורי "איימים" על יציאה מהארון. אנשים (צעירים בעיקר) שמאמינים שברגע שהם יצאו מהארון מול המשפחה שלהם עולם יקרוס הגיע הזמן לעצור ולשנות את הגישה לגבי יציאה מהארון. היא אכן מפחידה (לפחות בעידן הנוכחי) אך אינה תחילתו של הסוף, בחוץ לא מחכה מכשפה שכל רצונה הוא לאכול את הגאים והגאות. אני רוצה שתסתכלו רגע על הסיטואציה במשקפים חדשות (אעז לומר גם צבעוניות) של קבלה, אהבה והכלה עצמית. היציאה היא למעשה תהליך של אהבה עצמית ולא לאפשר לאף אחד להגיד לכם שאתם פחות שווים כי אתם מיוחדים. החלטתי לשתף אותכם בחווית היציאה מהארון שלי: מהרגע בו הבנתי את המשיכה שלי לנשים ב2011 ועד הרגע בו הייתי מחוץ לארון ב2013. תודה ל @AmoraTheEnchantres על הכריכה שאני מאוהבת בה.

״זה מה שחברים עושים" ״אנחנו רק חברים?״ ״אולי״ ״אולי כן?״ ״או אולי לא״