״אני אדאג שכל יום יהיה משמעותי עבורך.״ אמר לה, האמין בזאת ורצה לעשות הכל על מנת להצליח במטרה שהציב לעצמו. אך השאלה אם היא תסכים לזה. ~~ מה אתם הייתם עושים אם הייתם יודעים שהחיים שלכם מוגדרים בטווח מסוים של שנים? מה הייתם רוצים להספיק להגשים? סיפורה של אֶל רוֹס, נערה בת שבע עשרה שהגיעה לשנה האחרונה לחייה, לפחות כפי שהרופאים ייעדו לה. אל רוס, שניסתה להרחיק את כולם ממנה, שניסתה לא להתקרב לאנשים על מנת להקטין את מספר החברים סביבה וכל זה על מנת שלא תצטרך להשאיר אותם שבורי לב לאחר שתעזוב אותם בשביל העולם הבא. מזמינה אתכם להצטרף לעולמה של אל רוס, לחוויות שלה, לתחושות, לרגשות, לעולם האפל והכואב שאליו היא נפלה, לריגושים ולרגעים שלה בשנה הזו. ~~ מקום ראשון🥇בקטגוריית רומנטיקה לפי התחרות "The Winter Awards 2017-18" מקום ראשון🥇בבחירת הקהל לסיפור עלילתי לפי התחרות ״עשור של ווטפאד - תחרות״ תודה רבה ל@honeymoongraphics על הכריכה המדהימה💕

היער עמוק, עמוק מדי, חלק יגידו. אבל רק הוא יוכל להגיד לה עד כמה. אֶמֵרִי ומשפחתה נוהגים לעבור הרבה. כשהיא מגיעה למקום חדש, היא תודה לאל אם יישארו שם יותר משנה; מה שבהחלט לא סביר שיקרה. בית הספר החדש שלה שונה לחלוטין מהקודם, אבל היא משתדלת להסתגל. לא שיש לה ברירה, כן? אך היא חשה צורך להתקרב. משהו קורא לה בשמה. אפילו אם זה רק בראש שלה, היא יודעת שהדרך נועדה בשביל שתעבור אותה. היא לא מפחדת מהיער, היא לא מפחדת מכלום. היא רוצה שהוא יפחד ממנה. היזהר, כי אמרי באה. לא עובר זמן רב עד שהיא מתאהבת ביער. לעזאזל, הצבעים החמים והבלתי-קשורים בתוך כל השלג הלבן במֶייְנְטְרִי. היא הייתה צריכה אותם כל כך. היא התגעגעה לצבעים יותר מלכל דבר אחר. ויותר מזה, היא מתאהבת ביצורים שבתוכו. יצורים יוצאי דופן ובו בזמן יוצאים מן הכלל. זאת הפעם היחידה שהיא מפחדת, אבל לא מהדבר ממנו אמורה לפחד. היא משתוקקת להרפתקאה, והיא תקבל אותה. היא תקבל אותה. לא משנה עד כמה עמוק היא תיאלץ להיכנס.

"אילו היה אפשר לבטא זאת במילים, לא היה צורך בציור." אדוארד הופר. פה נגמרת הפואטיקה, סתם רציתי לדחוף ציטוט שאהבתי מהספר "דירה בפריז" מאת גיום מוסו. זהו ספר הציורים והכריכות שלי. אם אתם מעוניינים בציור או רוצים לשמוע קצת על תהליך העבודה ומה שעובר לצייר בראש, זה המקום. תהנו~

השם אומר הכל^^ תודה רבה לאנג'י על הכריכה המהממת💫

לואי לא רץ. אף פעם. גם לא אם יאיימו עליו ביריות אקדח. ובכל זאת, ביום שלישי שלאחר הסופה, הנער זהוב השיער טס במסדרונות בית הספר (עד כמה שהוא מסוגל לכך), כשבידיו מתנוסס דף - כמו דגל ניצחון. הוא שוב שכח לקחת את התרופות שלו. הוא שוב מדבר על חייזרים. ~~~~ *מקום ראשון בתחרות ה FuVision מקום שני בתחרות ה m'a competition זוכה בתחרות העשור של וואטפד

טוביאס פוקס בחור בן עשרים וחמש שאוהב חזיות קצת יותר מדי. לא, הוא לא מחובבי הציצי, בשבילו ציצי הוא לא יותר משתי שקיות חלב מסכנות שדבוקות לאישה. אהבתו לחזיות טהורה, אפשר לומר מעט אובססיבית אם מתייחסים לפילוסופיה השלמה שהרכיב על פריט הלבוש המסכן. טוביאס מאוהב בחזיות בגלל מה שהן: חיות, מלאות אישיות, אלגנטיות ומלאות מסתורין. הן מה שהופך את החזה הנשי למה שהוא באמת, פנטזיה של גברים. לצערו- הוא בן, ובנים כידוע לא יכולים לדבר על חזיות מבלי שיצא להם שם של שובניסטים במקרה הטוב, ושם של מטרידים מינית (ואולי אפילו אנסים) במקרה הרע. עם המראה שלו שתי התוויות האלה דבוקות עליו היטב ולא מרפות. הוא ניסה להתקרב לחזיות האהובות בכל הדרכים האפשריות עבורו, אבל כולן נכשלו בצורה מרה. כך יוצא שהכי קרוב שלו לחזיות הוא לצפות בסרטונים של ויקטוריה סיקרט ולבכות. כל זה משתנה אחרי פגישה ספונטנית, אפשר לומר לא רצויה, עם מישהי מוכרת למדי. כשהיא מתארת בפניו את החזון שלה להקים עסק, הוא סולד מהרעיון, אך הוא מוצא את עצמו מהר מאוד תקוע יחד איתה בניסיונות להקים מותג חזיות. עכשיו כשחלומותיהם של הזרים למחצה התלכדו לאחד, עליהם לשתף פעולה גם כשזה לא נראה בטוח במיוחד. זאת הדרך היחידה שלהם לשרוד בעולם בו כסף הוא שם המשחק. כריכה מאת @amoratheenchantress