״הוא תפס בישבני, מוחץ אותו בין אצבעותיו. שרטתי את גבו עם ציפורניי הארוכות, הרגשתי את זיקפתו נצמדת אל ביטני התחתונה, חייכתי לעצמי. ריח השירותים המסריח כבר לא הסיח את דעתי, אלא החתיך הזה שקפץ עליי משום מקום. הוא הרים את שמלתי הקצרה מעט מעלה, חושף יותר עור, הוא ליטף את יריכיי, מתקדם לאט לאט לכיוון המטרה שלו. גנחתי בהשתוקקות והבחור חסר השם ישר אחרי. לא אכפת לי מי זה. העיקר שאהנה. כמו תמיד.״ אלה הם חייה של ליילה. מועדונים, ריקודים, חתיכים, שתייה, מוזיקה. או לפחות היו. הדרך בה חיה את חייה התנקמה בה, בדרך הנוראית ביותר שיש. היא שבורה, היא בטוחה שזו אשמתה, היא בטוחה שכל מה שקרה לה היה באשמתה. הוא לקח את זה ממנה. לקח את הכל. ג׳ייקוב מנסה להחזיר לה את זה, להחזיר לה את חייה, להחזיר לה את השמחה והחיוך לפנים. זאת מלחמה קשה מדי. הוא לא מוותר, וחשוב מזה, הוא לא נותן לה לוותר, אבל לא מהסיבות הנכונות.

״את באמת כמו הירח. חלק ממך תמיד יהיה מוחבא.״ הוא עצר לרגע לפני שהמשיך בשקט, ״ואולי זה מה שמשגע אותי, שלא משנה כמה רחוק אני אושיט את היד ואנסה לגעת אליך, את אף פעם לא באמת תהי קרובה.״ • כשהיא בת 22, מר חיה את החיים שלה בדיוק איך שהיא רוצה - ללא גבולות, ללא אחריות, ללא דאגות, ללא התחייבות ובעיקר עם הרבה הנאות ליליות שאף פעם לא חוזרות עם אותו הבחור. כשהיא עדין לא התגברה על האהבה הגדולה של חייה, למרות שעברו 3 שנים, מר מוצאת עצמה נכנסת לשני קשרים הפוכים לחלוטין, עם גברים שונים בהחלט שרוצים ממנה את אותו הדבר - אותה. ואם זה לא מספיק מסובך, כשהאבא השבור שלה מחליט לרדת מהארץ, מר צריכה לשמש דוגמא חיה לאחותה המתבגרת כשהן לא בדיוק מסתדרות, ולהתמודד עם ההשלכות של כל המעשים שלה, כולל שני הבחורים החדשים שנכנסו לחייה ולא מתכוונים לצאת בקרוב. סיגריות ודיאט קולה - על אהבה, התמכרות ומה שבניהם. מכיל הווי ישראלי, תכנים מיניים ושפה גסה. ברוכים הבאים!

עיניו הכחולות כהות, אפלות ואכזריות. לא ידעתי למה הכנסתי את עצמי עד הרגע הזה. לא ידעתי שלמתוח את הגבולות יהיה מה שישבור אותי למרות שזה כל הזמן היה המובן מאילו. דמיאן התאפק איתי כל כך הרבה פעמים. מורדת- זו המילה הטובה ביותר לתאר את רובין ג'ונסון. רובין מוצאת את עצמה נלחמת על חירותה אחרי שכפו עליה להיות במוסד עד שימלאו לה עשרים וארבע. אהבות, בגידות, חוקים, מרידות. זה מה שהולך לקרות?

כשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששות, העצב..הכל מתפוגג בשנייה. אנחנו מתנתקים בשקט. מביטים בשמש שהפכה בינתיים לאדומה ומתחילה להיעלם לה אל תוך הים הכהה. אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי. סוף סוף התפרקות. ❝ #1 רומנטיקה